חייל רוסי כבן 18 יושב על מדרגה נמוכה בחוצות העיר סומי, בצפון-מזרח אוקראינה, וממרר בבכי. הוא משפיל את ראשו לאדמה, עוטף את פניו החיוורים בכפות ידיו ומנגב את הדמעות. הקסדה מסתירה את שיערו, וגופו המכווץ משדר חוסר אונים. הוא בהתקף חרדה. נדמה שהוא רוצה הביתה. לפניו עומדים אזרחים אוקראינים שבוחנים את השלל האנושי המסקרן. ניצוד כנוע שעד לפני רגע התהלך כצייד, אבל עכשיו לא נותר לכך זכר. חלקם מצלמים אותו באמצעות הטלפונים שלהם, אחדים מגדפים אותו. "שלחו אותך לכאן כדי למות, ואפילו לא מתכוונים להחזיר את הגופה שלך הביתה", הם מטיחים בו. הוא שותק. האם עכשיו, כמה ימים לאחר התקרית ההיא, החייל הזה חי או מת, שבוי או חופשי? אף אחד לא יודע. אפילו אמא שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמובן, שום דבר מזה לא ניתן לאימות. ככה זה בעידן האינטרנט, שבו משתמשים נותרים נטולי הדרכה מול מפל של פיקסלים תזזיתיים. תיעוד החייל המייבב לא התפרסם בגוף תקשורת רשמי אלא בקהילת הפורומים הענקית רדיט (המדווחת על יותר מ-300 מיליון משתמשים בכל חודש), וזכה תוך שעות ספורות לעשרות אלפי צפיות ושיתופים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המשתמשים, רובם מארצות הברית ומקנדה, חלק ניכר מהם בגילו המשוער של החייל, הגיבו באמפתיה. "מסכן, הוא בסך הכול פיון של איש עשיר", כתב מישהו. אחרים הסכימו ש"רואים שהוא לא רוצה להיות שם", וש"מדובר בילד אומלל שהסתבך בגלל מזימות של מגלומן בן 70". מישהו הסביר שמבחינתו החייל הוא קורבן לא פחות מהאוקראינים: "קראתי שהחיילים הרוסים חשבו שהם בסך הכול יוצאים לאימונים. אם זה נכון, זה דפוק לגמרי, ומסביר את המראות האלה. תמיד חיבבתי רוסים שפגשתי". אחר המליץ: "בבקשה אל תתעללו בו, כי הקרמלין ישתמש בזה כתעמולה". בינתיים הפוסט הזה הוסר בלי שום הסבר.
3 צפייה בגלריה
החייל הבוכה
החייל הבוכה
החייל הבוכה
(צילום מסך מ"רדיט")
הסרטון הזה, חריג ככל שיהיה, הוא דווקא אחד המתונים מבין אלה שנעשו פופולריים בשבוע האחרון בפורומים המקוונים. בראש המדרג עדיין ניצבים סרטוני הסלפי הנועזים ומלאי המרץ של נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, הזוכה כעת לתהילה לא רק בארצו אלא בעולם כולו. אחריהם מגיעים סוגים שונים של מראות שבעבר היינו מכנים "סוריאליסטיים", אבל כיום - כשהמציאות נחושה להגשים את כל הסיוטים והפנטזיות שלנו בבת אחת - המילה הזו התרוקנה ממשמעות.
הנה הם, אזרחים אוקראינים שמתבצרים בתחנת הרכבת עם מזרני יוגה, תשבצים ואפילו חתולים. מתעדים את עצמם בידיים רועדות, כמי שבעצמם לא מאמינים למראה עיניים. הנה גבר ממוצא לא ברור, שהודבק לעמוד תאורה באמצעות ניילון נצמד לאחר שנתפס, לכאורה, בוזז בתים נטושים. והנה אזרחים אוקראינים שמוצאים טנק רוסי תקוע בצד הדרך, ומציעים ללוחמיו הנבוכים עזרה מקורית: טרמפ חזרה לרוסיה. בווידאו אחר, ראש עיר נסער, בבגדים של יומיום, שואל חבורה של תושבים אם יעדיפו להילחם ברוסים או להיכנע, והם בתשובה מניפים אגרופים באוויר ומכריזים: "להילחם!".
אתה צופה בזה, ותוהה מה היית עושה אם הכיכר הזו הייתה הכיכר שליד הבית שלך, וראש העיר היה ראש העיר שלך. קצב פעימות הלב נכנס למצב טורבו נוכח סרטון של אישה אוקראינית עשויה ללא חת, שמתעדת את עצמה ניגשת לחייל רוסי ומציעה לו גרעיני חמנייה. "קח את זה, בשביל שלפחות יצמח משהו כשתשכבו פה מתים", היא אומרת. הוא עונה, באיפוק של לוחם מנוסה, כובש בימי מלחמה, רגע לפני שהקליעים ייערמו ברחובות: "השיחה הזו לא תוביל אותנו לשום מקום".
ואז הגיעו המראות שמהם חששנו. התיעוד נעשה כאוטי. רחובות מתרוקנים, כבישים למודי בורות ומוקשים, בתים נמחים מעל פני האדמה, מגדלים קורסים, ואנשים – אולי אלה שצילמו את הסרטונים הקודמים, מי יודע – נחבטים, מדממים ונופלים. לפי הדיווחים הרשמיים באוקראינה, אלפי אזרחים נהרגו ואלפים נוספים נפצעו בשבוע הראשון של הלחימה. באופן בלתי נמנע, גם הם מפציעים ברשתות. בפורומים צצים לפתע סרטונים של אנשים מתפתלים על הרצפה, נסים על חייהם, מייבבים, מתחננים לעזרה.
כמו המילה "סוריאליסטי", נדמה שגם המילה "סנאף" הולכת ומאבדת את משמעותה. כיום פשוט קוראים לזה שיטוט שגרתי באינטרנט. נכון, זה לא התוכן המיידי שישטוף את העין, והוא גם לא יעשה את דרכו לאתרי החדשות הגדולים. אבל בשכבה השלישית או הרביעית של האינטרנט, הוא אורב לסקרנים. הסצנה הזו מוכרת לנו מסרטי אימה: מישהו חוצה מסדרון אפל ושומע מהקירות לחשושים שהולכים ומתגברים, עד שבליל הקולות מאיים על שפיותו. רק שבמקרה הזה אנחנו לא במסדרון חשוך. אנחנו בתור לדואר, בבית הקפה, בסלון הביתי. הלחשושים כבר הפכו לזעקות שבר, ואיכשהו אנחנו עוד לא משתגעים. רק ממשיכים לגלול.
סביר להניח ששום דור עוד לא חווה כך מלחמה. כך, עם מלבן מתכתי שמכסה בצורה מדויקת את המרווח שבין איברי הדיבור והשמיעה שלנו. מעין הרחבה של המוח. אונה שלישית ניידת שאנחנו נושאים איתנו בכיס. המלחמה שמתרחשת במרחק של כאלפיים קילומטר מאיתנו הולכת איתנו לכל מקום, יחד עם השיחות, הזיכרונות, המסמכים שלנו ומה לא. ההפצצות בלב המוקדים האזרחיים – כמו גם "הפיצוצים במשא ומתן" – מגיעים עד לאצבעותינו, בדמות צפצופים ורטטים. אומנם ההדף והרסיסים לא מגיעים אלינו, ובינתיים אנחנו נשארים בטוחים, אבל מבחינה תודעתית הפער מצטמצם עד כדי כך שברמה מסוימת, רבים מאיתנו מרגישים בעורף.
"תמונות של דברים דוחים עשויות גם לעורר משיכה. ידוע לכול שהרגש הגורם לנהגים להאט כשהם חולפים ליד תאונת דרכים איננו רק סקרנות. בעבור רבים זה גם הרצון לראות משהו מזעזע"
הטלפונים החכמים משמשים כמעין חור תולעת שתולש אותנו מהכיסא וזורק אותנו למקום אחר. לפתוח את נעילת המסך זה כמו לפתוח חלון של מטוס באוויר. אלא שאנחנו לא באמת שם, ובפועל נדמה שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלצאת להפגין מול השגרירות הקרובה לביתנו. פעם חשבנו שברגע שזוועות המלחמה יהיו חשופות לעיני כל, המלחמות ייפסקו בן-רגע. כמה מפחיד לגלות שהמלחמות נמשכות בכל זאת, ואנחנו נידונים להיות העדים.
בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" (הוצאת מודן), ההוגה היהודייה-אמריקנית סוזן סונטג מזכירה כי מראות המלחמה מהפנטים אותנו לא רק מתוך דאגה תמימה. "אנו מרגישים מחויבים להתבונן בתצלומים המתעדים מעשי אכזריות ופשעים. רוב התיאורים של גופים מעונים ומושחתים מעוררים גם עניין יצרי... הדימויים המציגים התעללות בגוף נאה הם במידה מסוימת פורנוגרפיים, אך תמונות של דברים דוחים עשויות גם לעורר משיכה. ידוע לכול שהרגש הגורם לנהגים להאט כשהם חולפים ליד תאונת דרכים איננו רק סקרנות. בעבור רבים זה גם הרצון לראות משהו מזעזע. כשמתארים רצון כזה כ'חולני' מרמזים שמדובר בסטייה נדירה, אך המשיכה למראות כאלה איננה נדירה, והיא מהווה מקור נצחי לעינוי עצמי".
במידה מסוימת, שום דבר כאן לא חדש. כמו שאומרים הצרפתים: "ככל שזה משתנה, זה הולך ונשאר אותו הדבר". כבר בסביבות שנת 1860, למשורר הצרפתי שארל בודלר נמאס לצרוך חדשות. הוא שם לב שהן מדכאות את רוחו, ולא הצליח לעמוד בקצב של דיווחי הזוועה: "אי אפשר להציץ בעיתון, ללא הבדל באיזה יום, חודש או שנה, מבלי למצוא בכל שורה עקבות נוראים ביותר לרשעות האנושית", כתב. "כל עיתון, החל בשורה הראשונה וכלה באחרונה, איננו אלא מסכת אימים. מלחמות, פשעים, גניבות, זימה, עינויים, מעשי הרשע של נסיכים, של אומות, של אנשים פרטיים; אורגיה של זוועות עולמיות, וזהו המתאבן היומי, שאיתו האדם התרבותי בולע את ארוחת הבוקר שלו".
המילים האלה (המובאות כאן בתרגומו של מתי בן יעקב) נכתבו שנים לפני שהחלו להופיע תצלומים בעיתונים, ויותר ממאה שנה לפני שמישהו יכול היה להעלות בדעתו את צמד המילים "עדכוני פוש". אם כך היה המצב כבר אז, מה בודלר היה חושב על ימינו אנו? הרי כיום רובנו מציצים בטלפון כבר במיטה, עוד לפני שאנחנו ניגשים לארוחת הבוקר. את הכותרות המדאיגות של המאה ה-19 החליף שטף אדיר של מידע ויזואלי, שמלווה אותנו אל תוך השינה ומפציע מחדש מיד עם צאת החמה.
3 צפייה בגלריה
סוזן סונטג
סוזן סונטג
''הרצון לראות משהו מזעזע''. סוזן סונטג
(צילום: AP)
הכיבוש הרוסי באוקראינה הוא לא המלחמה הראשונה שמתועדת בתמונות. כבר במלחמת העולם הראשונה הגיעו צלמים לתעד את אזורי האסון, אפילו אם חלק מהתמונות ההן היו מבוימות. מלחמת האזרחים בספרד תועדה על ידי צלמים מקצועיים שליוו את החיילים בקווי העימות. מלחמת וייטנאם, שנמשכה 15 שנים וכיסתה לגמרי את שנות ה-60 של המאה הקודמת, נחשבת למלחמה הראשונה ששודרה בהרחבה בטלוויזיה, ואף קיבלה את הכינוי "מלחמת הסלון הראשונה".
תהיתי באוזני חבר אם האירועים הנוכחיים הם "המלחמה הראשונה של האינטרנט", כפי ששמעתי איפשהו. הוא הציע שמדובר ב"מלחמה הראשונה שלאינטרנט אכפת ממנה". כואב ככל שזה נשמע, יש בזה מן האמת. גם על מלחמות קודמות כתבו ברשת, אבל הפעם מדובר במלחמה המתנהלת בלב-ליבה של הציביליזציה המערבית, מלחמה שמאיימת על יציבות העולם כולו. ייתכן שזוהי גם "מלחמת הכיס הראשונה" - מכיוון שכל כך הרבה היבטים מחיינו נעשו תלויים בטלפון החכם, אין לנו שום אפשרות לחמוק מהבשורות.
פעם לאנשים היו ציפיות אחרות מהאינטרנט. חשבנו שיהיה נוח וכיף. היינו מאוהבים בדפדפנים. "אתם יודעים, זה לא תמיד היה ככה", שר בו ברנהאם ב"בפנים" - פרויקט מוזיקלי, קומי להחריד וטרגי להפליא, שעלה בשנה שעברה בנטפליקס. "לפני זמן לא רב, ממש רגע לפני שהגעת, בסביבות 1999, אלה היו קטלוגים, בלוגים של טיולים, חדר צ'אט או שניים. הצבנו מטרות, ובילינו את הלילות בציפייה... אליך".
נדמה שבן השיחה המדומיין של ברנהאם הוא לא אחר מאשר הוא עצמו: קומיקאי שהחל את הקריירה שלו כיוצר תוכן ביוטיוב, ושבחייו הבוגרים החל לפתח חרדות ולהתרחק מאור הזרקורים. בערך באמצע השיר הוא פוצח בצחוק מרושע ומציג את פרצופו של האינטרנט העכשווי - שני עשורים אחרי המילניום: "האם אוכל לעניין אתכם בהכול, בכל רגע נתון? קצת מכל דבר, בכל רגע נתון. האדישות היא טרגדיה והשעמום הוא פשע. הכול מהכול, בכל רגע נתון!".
בו ברנהאם, "ברוכים הבאים לאינטרנט"
בשנת 1996, ממקום מושבו בדאבוס שבשווייץ, כתב המשורר האמריקני ג'ון פרי בארלו את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס": "ממשלות העולם התעשייתי, ענקים עייפים מבשר ופלדה, אני בא מהמרחב הקיברנטי, הבית החדש של התודעה", הוא כתב בפתיחה. "בשם העתיד, אני מבקש מכם, אנשי העבר, להניח לנו לנפשנו. אתם לא רצויים עוד בינינו, ואין לכם ריבונות במקום שבו אנו מתאספים. אין לנו ממשלה נבחרת, וגם לא סביר שתהיה לנו אי פעם כזו, כך שאני פונה אליכם עם הסמכות שמעניקה החירות עצמה. אני מכריז על המרחב החברתי הגלובלי שאנו בונים כעת ככזה שאינו תלוי בעריצות שאתם מבקשים לכפות עלינו. אין לכם זכות מוסרית לשלוט בנו, ואין לכם שום יכולות אכיפה שיש לנו סיבה אמיתית לחשוש מהן".
הנימה החגיגית של המניפסט ממשיכה ומתעצמת: "אנו יוצרים עולם שכולם יכולים להיכנס אליו, ללא שום פריבילגיות או דעות קדומות הנובעות מסוגיות של גזע, כוח כלכלי, כוח צבאי או מקום לידה. אנו יוצרים עולם שבו כל אחד, בכל מקום, רשאי לבטא את אמונותיו מבלי לחשוש שיאלצו אותו לשתוק או להתאים את עצמו". החזון האוטופי נחתם בהבטחה נרגשת ומהפכנית: "ניצור במרחב הסייבר ציביליזציה של התודעה, שתהיה אנושית והוגנת יותר מהעולם שהממשלות שלכם יצרו קודם לכן". אופטימי.
נכון, לא כולם חשו שהם לוקחים חלק ביצירת עולם חדש ומופלא, אבל האינטרנט היה לכל הפחות משעשע. מה עשינו שם, מול קופסאות המחשב המגושמות, בשנים הראשונות? הורדנו ותייקנו תמונות מצחיקות, ולא פעם מטופשות. גלשנו באתרי בדיחות, ודירגנו אותן עד שנזפו בנו שעלינו ללכת לישון. קראנו שירים מחורזים וסיפורים עתירי דמיון, גם אם לא תמיד מלוטשים, ב"במה חדשה". שלחנו בדואר האלקטרוני "מכתבים" שהיו זהים כמעט לחלוטין למכתבים שהיו כותבים כמה שנים לפני כן, על גבי ניירות ריחניים. חיפשנו מדריכים שלימדו אותנו איך לשלב תווים ואותיות ככך שייצרו פרצופים. לא חשבנו שנזדקק אי פעם לאימוג'י או לסטיקר.
3 צפייה בגלריה
ג'ון פרי בארלו
ג'ון פרי בארלו
''ציביליזציה של התודעה''. ג'ון פרי בארלו
(צילום: AP)
אחר כך הקמנו בלוגים אישיים, ולא פעם כתבנו את כל מה שעולה על רוחנו בפתיחות מופרזת, בלי שהבנו עד הסוף אל מי או למה אנחנו בכלל כותבים. הגבנו זה לזה בעילום שם, בקריצות ובעקיצות, בימים שעוד יכולת להיות מי שאתה רוצה באינטרנט. כיום המחשבה על אנונימיות ברשת נראית כמעט מופרכת. מה זאת אומרת מי אנחנו באינטרנט? בדיוק מי שאנחנו במציאות, רק שמחים יותר, רהוטים יותר, פוליטיים יותר ויפים הרבה יותר.
האופטימיות ההיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. 20 שנה בדיוק לאחר המניפסט של הסייברספייס פרסם העיתונאי והבלוגר הניו-יורקי אלכס באלק את שלושת הכללים שלו לאינטרנט. אפשר למצוא אותם באתר The Awl ("המרצע"), שסיסמתו היא Be Less Stupid ("היו פחות טיפשים"). זה לא מדריך התנהגותי, אלא שלוש אבחנות קצרות, קולעות ומטרידות העוסקות ב"רוח חסרת המעצורים של האינטרנט" כיום, הניזונה מ"נרקיסיזם, דעות קדומות ושקרים".
אלה שלושת החוקים של באלק: "מה שאתה שונא באינטרנט, זה בעצם מה שאתה שונא באנשים"; "הדבר הכי גרוע זה לדעת מה כולם חושבים על כל דבר"; ו"אם נדמה לכם שהאינטרנט נורא עכשיו, פשוט חכו קצת". הכלל השלישי מתוחכם ומצער במיוחד, מכיוון שהוא תמיד נשאר רלוונטי. באלק מספר שתחילה העירו לו שהוא מגזים, בעוד שכיום הכללים האלה הפכו לקלישאות.
לא כולם הרימו ידיים בנוגע לאינטרנט. הנה למשל מתי מריאנסקי, יזם בתחום הבינה המלאכותית, מרצה בבצלאל ומייסד קהילת הפייסבוק "עליית המכונות", שחברים בה כ-45 אלף איש. הוא מודע לסכנות האורבות למשתמשים ברשת (כלומר לכולנו), ודווקא משום כך חשוב לו להגיע לכמה שיותר אנשים. "יש תהום טכנולוגית שהולכת ונפערת, ומטרת הקבוצה היא לעזור לאנשים לחצות לצד הנכון של התהום לפני שיהיה מאוחר מדי", הוא מסביר.
בימים האחרונים פרסם מריאנסקי שורה של פוסטים המדגימים את התעתועים המצפים לנו ברשת בכלל, ובימי המלחמה בפרט. באחד הפוסטים מופיעה תמונה של עשרה אנשים שוכבים על הקרקע במדים צבאיים. "מצאתי ארבע גרסאות לתמונה הזו", הוא מסביר, "אלה חיילים רוסים שנפלו בשבי, חיילים אוקראינים שנפלו בשבי, חיילים רוסים שהתחפשו לאוקראינים כדי להסתנן לשורות האויב ונפלו בשבי, או חיילים אוקראינים שניסו לערוק על ידי התחזות לשוטרים". פוסט אחר מראה שתי תמונות, משכנעות לגמרי, של פיצוצים עזים בשמי העיר חרקיב. בעין בלתי מזוינת, אין דרך לנחש שהן נוצרו באמצעות אלגוריתם.
אמת או בדייה? פיצוצים ממוחשבים בשמי אוקראינה
ביקשתי לשמוע מה מריאנסקי חושב על מפגש האיתנים של המלחמה והרשת, ועל ההצפה האדירה של מידע שאנחנו מתמודדים איתה. "תראה, יש דמוקרטיזציה של אמצעי ההפצה. אני למשל לא איזה גוף תקשורת, ובכל זאת יש לי קהל של 45 אלף אנשים שאני יכול לפנות אליהם מתי שאני רוצה. מישהו אחר יכול לכתוב משהו ברדיט ולהגיע למיליונים. בצד השני יש אנשים שמקבלים את המידע הזה באופן מיידי ובלתי אמצעי. הם אולי מדמיינים לעצמם שהם צורכים אותו באופן ניטרלי או אובייקטיבי, אבל זה לא בדיוק עובד ככה. ובסופו של דבר, השאלה איזה וידאו תראה תלויה בכלל במקום שבו אתה נמצא ובאלגוריתם שבוחר עבורך את הפוסטים.
"בנוסף, כולנו סובלים ממה שנקרא 'הטיית האישור': אם אני נוטה להאמין שהאוקראינים מנצחים במלחמה, אז אחשוב שכל מה שתומך בסברה שלי הוא נכון ואמיתי, ואשים במגירה של 'פייק ניוז' את כל מה שמאתגר אותי. אנחנו מותקפים במיליון פיסות מידע כל הזמן, ומבחינה קוגניטיבית קל לנו יותר לאשש את דעתנו מאשר לשנות אותה".
מריאנסקי מדבר גם על מה שהוא מכנה "נקודת הפיתול", מושג שנלקח מעולמות המתמטיקה, ושעוסק בספקנות ההולכת וגוברת שלנו כלפי כל שביב חדש של מידע. "פעם ברירת המחדל שלנו הייתה להאמין לכל מה שאומרים לנו בעיתון, בטלוויזיה או ברדיו, אפילו אם זה תוכן ממומן. עכשיו קורה משהו אחר: אנחנו הופכים לחברה שבה ברירת המחדל היא להטיל ספק בכל דבר שאנחנו שומעים". בתוך התהליך, הוא מסביר, הטיית האישור של כל אחד מאיתנו רק הולכת ומתחזקת, והדבר מוביל להתעצמות השבטיות והקיטוב בחברה, כפי שאנחנו רואים במו עינינו.
"במהות שלו, הבלוקצ'יין מבטא איזשהו רצון שלנו לייצר אמת שאינה ניתנת למניפולציות. אף אחד לא יכול לשנות את מה שכתוב שם, אפילו לא ממשלות. זו טכנולוגיה שהתפתחה בדיוק בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שהאמת הלכה לאיבוד"
בכל זאת, יש גם נקודות של תקווה. עבור מריאנסקי זה קורה דווקא בבלוקצ'יין, הטכנולוגיה שעליה מתבססים בין היתר המטבעות הקריפטוגרפיים. "אני חושב שהסיפור של האינטרנט ייגמר טוב בסופו של דבר, כי נפתח כלים שיעזרו לנו לקלוט מידע באופן שמתאים יותר לאופן שבו המוח שלנו עובד, עם יותר שליטה שלנו ופחות אוטונומיה של האלגוריתמים. לדעתי, הבלוקצ'יין מצליח בזכות העניין הזה. במהות שלו הוא מבטא איזשהו רצון שלנו לייצר אמת שאינה ניתנת למניפולציות. אף אחד לא יכול לשנות את מה שכתוב שם, אפילו לא ממשלות. זה מונע ויכוחים, לטוב ולרע, וזו טכנולוגיה שהתפתחה בדיוק בגלל המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שהאמת הלכה לאיבוד, ואין גוף מרכזי שאפשר לסמוך על מה שהוא אומר".
במילים אחרות, אומר מריאנסקי, לנגד עינינו "הולכת ומבשילה טכנולוגיה שמייצגת את הצורך של האנושות באמת אחת ויחידה, שאפשר לסמוך עליה". בינתיים אנחנו מסתובבים באינטרנט מהופנטים ומבולבלים. אפילו אם יבוא יום שבו נדע להבדיל בין מידע שקרי לבין מידע מאומת - מי יגן עלינו מפני שטף המידע הבלתי פוסק? האם ניאלץ פשוט להיכנע ולהתמסר לו, באופן טוטאלי?
האינטרנט הוא חדר מראות מתעתע במיוחד. בספר שלה, סונטג כותבת ש"סיפורים גורמים לנו להבין. תצלומים עושים דבר אחר: הם רודפים אותנו כרוחות רפאים". ככל שאנחנו מתבוננים בעוד ועוד פיסות תיעוד, נדמה לנו שאנחנו מבינים יותר. בפועל זה לא ממש כך, וייתכן שאנחנו רק הולכים ומבינים פחות. במקביל, אנחנו חווים את מה שנקרא "שחיקת האמפתיה": תחילה אנחנו מרגישים המון, אבל באיזשהו שלב נאטמים ומפסיקים להרגיש, כדי להגן על הנפש מפני הזוועות. מדי פעם, חשוב שניקח גם הפסקות מסוימות מכל זה, בשביל לחזור רעננים ומפוכחים יותר. בכל זאת, מחר יום חדש, ועימו מבול חדש ובלתי פוסק של זוועות.