צילום: The American Colony Photo Department, צביעה: MyHeritageתיעוד נדיר בצבע: כך נראתה ארץ ישראל לפני כ-100 שנה
וינסטון צ'רצ'יל מבקר בישראל ב-1921, מאורעות תרפ"ט שפרצו ב-1929, הכותל, נהר הירדן והחיים עצמם שפשוט התנהלו להם במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-20 – כשחושבים על כל אלה קשה שלא לדמיין את הדברים בשחור-לבן. אוסף צילומים נדיר, שנצבע בטכנולוגיה מיוחדת והגיע לידי ynet, מספק הצצה ממגנטת אל העבר. חזרנו אל התמונות והסיפור המרתק מאחוריהן
| פורסם: 06/09/2021
מושבת הצלמים האוטופית במאה ה-19 (צילום: משי בן עמי)
מלון "אמריקן קולוני" היוקרתי במזרח ירושלים אירח ברבות השנים אישים חשובים כמו וינסטון צ'רצ'יל, טוני בלייר, מיכאיל גורבצ'וב, ריצ'רד גיר, ג'יין פונדה ועומר שריף – אך סיפורו המעניין באמת של המקום שייך דווקא לימים שלפני הפיכתו לבית מלון, כשהמבנים שימשו את תושבי המושבה האמריקנית שנוסדה בירושלים העות'מאנית של המאה ה-19.
בין בני המושבה היו כמה שעסקו בצילום – והגיעו לארץ עם ציוד צילום מאוד מתקדם לזמנו, שלא היה מצוי באזור קודם לכן. מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית החלה לפעול בשנת 1898, וחבריה נחשבים לראשונים שתיעדו את המתרחש בארץ ישראל ובמזרח התיכון של אותה תקופה. לידי ynet הגיע אוסף נדיר של צילומים שהותירו המתיישבים ונצבעו בטכנולוגיה מיוחדת על ידי חברת MyHeritage – והם מספקים הצצה בצבע לחיים באזור לפני כמאה שנה ויותר.
המושבה האמריקנית הוקמה ב-1881 על ידי נוצרים משיחיים ילידו שיקגו, שאליהם הצטרפו כמה עשרות אוונגליסטים משבדיה. מטרתם הייתה לחיות במעין קומונה שיתופית ואוטופית בארץ הקודש – שאליה, על פי אמונתם, צפוי ישו לחזור כמשיח. ואם ישו כבר מגיע, מוטב להיות שם כשזה קורה. ואם זה קורה – מוטב כמובן לתעד זאת.
בתחילה שכרו המתיישבים מבנה ברובע המוסלמי של העיר העתיקה. הם גזרו על עצמם כללים ואורחות חיים ייחודיים שכללו, מלבד השיתופיות הכלכלית, גם איסור על חיי מין ונישואים, פירוק המשפחות הגרעיניות, הגבלות על קשרים עם החוץ, התכנסות יומית עם טקסי וידוי ועוד – ועסקו בעיר בפעילות פילנתרופית.
כשגדלה הקהילה והגיעה ל-150 איש, היה המבנה השכור צר מלהכילם – והם עברו אל מחוץ לחומות, אל אחוזתה של משפחת חוסייני העשירה. המבנה הראשי של המלון כיום היה במקורו הארמון שבנה בן משפחת האצולה רבאח אל-חוסייני עבור ארבע נשותיו, ושאותו רכשו אנשי המושבה האמריקנית.
התחביב שהפך לביזנס של המושבה
את מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית הקים אלייז'ה מאיירס, יהודי מומר שהיגר לירושלים מהודו. כחובב צילום מושבע, תיעד באוקטובר 1898 במצלמתו את מסעו של קיסר גרמניה וילהלם השני לארץ ישראל – והביקוש לתמונות הללו היה גבוה מאוד והן נמכרו בסכומי כסף גבוהים. בעקבות ההצלחה, הוקמה מחלקת הצילום כאמצעי פרנסה עבור המושבה, ופעלו בה צלמים ידועים כמו הול לארס לרסון, אריק מטסון וג'ון ד. וויטינג.
צלמי המושבה האמריקנית תיעדו אירועים היסטוריים שהתחוללו בארץ ישראל ובמזרח התיכון במהלך כמאה שנות פעילותם – ובראשם קרבות מלחמת העולם הראשונה בין הצבא העות'מאני לצבא הבריטי במערכה על סיני וארץ ישראל (1918-1915), מכת הארבה הקשה שפקדה את הארץ במהלך המלחמה, וכן טקס כיבוש ירושלים בידי גנרל אדמונד אלנבי וטקס כניעת העיר בפני הבריטים. כמו כן תועדו שיירות שבויי המלחמה הגרמנים שהובלו על ידי הצבא הבריטי אל ירושלים.
הצלם לרסון הוזמן לטקס כניעת העיר ירושלים על ידי ראש העיר, חוסיין סלים אל-חוסייני, שביקש להנציח את האירוע ההיסטורי שבו הניף דגל לבן ומסר אותו לשני סיירים בריטים ב-9 בדצמבר 1917. אולם לאחר שפיתח את התמונות וביקש את עזרת הבריטים בשליחתן לעיתוני העולם באמצעות דואר דיפלומטי – קיבל לרסון לפתע הוראה להשמידן, על מנת שרק הטקס שבו השתתף גנרל אלנבי יומיים לאחר מכן ייזכר כסמל לכניעת העיר. בעקבות כך, אבדו כמעט כל תצלומי טקס הכניעה, מלבד כמה תמונות בודדות שלרסון התעקש לשמור.
בחלק ניכר מהאירועים שתועדו, נכחו צלמי המושבה ביוזמתם – אולם ממשלת המנדט גם העסיקה אותם באופן קבוע והזמינה אותם להנציח טקסים ואירועים חשובים כמו ביקורים מדיניים, טקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925, טקס חנוכת תחנת הכוח בנהריים בשנת 1932, וחגיגות הכתרת המלך ג'ורג' השישי ב-1936. כמו כן, צילמו צלמי המושבה צילומי נוף ואתרים ארכיאולוגיים – שנמכרו כגלויות לצליינים.
בתמונות מהאירועים ניתן לראות לא מעט פרצופים מוכרים מתקופת המנדט, כמו גנרל אלנבי, הנציב העליון הרברט סמואל, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, תומאס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), וינסטון צ'רצ'יל בימיו כשר המושבות הבריטי, מלך ירדן עבדאללה הראשון, מלך מצרים פארוק, מייסד "חברת החשמל פלשתינה" פנחס רוטנברג ועוד.
הכותל – מתפילות מעורבות ועד למאורעות תרפ"ט
באוסף בולטת תמונה שצולמה בכותל המערבי בתחילת שנות ה-20, ובה נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו ברחבה הצרה שהייתה אז במקום. את הרחבה הגדולה המוכרת כיום חוסמים בתמונה בתי שכונת המוגרבים, שנהרסו מיד בתום מלחמת ששת הימים (1967).
בימי השלטון העות'מאני, עודדו השלטונות יהודים ממגורשי ספרד להתיישב בארץ ישראל. הסולטאן סולימאן המפואר שיקם במאה ה-16 את מבני ירושלים, בנה את חומות העיר העתיקה הקיימות עד היום והכיר באופן רשמי בכותל המערבי כאתר תפילה יהודי. עם זאת, עם השנים התרבו החיכוכים בין היהודים למוסלמים במקום, עד שבמאה ה-19 נאלצו היהודים לשלם לשלטונות העות'מאניים תשלום שנתי בסך 1,500 דולר עבור הזכות להתפלל ליד הכותל – עד שמשה מונטיפיורי החליט לקנות את הזכות לתמיד.
החיכוכים סביב הכותל הגיעו לשיאם בשנות ה-20 של המאה העשרים, ברקע מגעים של ההסתדרות הציונית לרכישת שכונת המוגרבים הענייה כדי לפנותה ולהרחיב על חשבונה את רחבת התפילה. בשל העומס הרב בכותל, הציבו היהודים במקום לקראת יום הכיפורים של שנת 1928 ספסלים ובפעם הראשונה גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, טען כי בצעד זה מנסים היהודים להשתלט על הר הבית והורה למואזין להשמיע מוזיקה בקול רם סמוך לכותל בזמן התפילות. בעיצומן של התפילות התפרצו אל קהל המתפללים שוטרים בריטים והסירו את המחיצה והספסלים.
התקרית שהסתיימה בניצחון לצד המוסלמי אפשרה לאל-חוסייני לגייס את תמיכת השכבות העממיות למאבק דתי-לאומי נגד היהודים, ומיד אחריה החל מסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל. בצעד של התרסה, פתחה במאי 1929 המועצה המוסלמית העליונה מעבר אל הר הבית בצמוד לכותל, וכן שער ממסגד בשכונת המוגרבים היישר אל רחבת הכותל הצרה – דבר שהגביר מאוד את הנוכחות והתנועה של המוסלמים ליד המתפללים היהודים. תקריות אלימות החלו להתרחש במקום דרך קבע – והובילו בסופו של דבר באוגוסט 1929 לפרוץ מאורעות תרפ"ט.
במהלך אותו שבוע של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי נרצחו 133 יהודים ויותר מ-300 נפצעו. קהילות יהודיות עתיקות, כמו אלו של חברון, עזה, שכם וג'נין, ננטשו ונחרבו. מצד הערבים נהרגו 166, מרביתם בידי שוטרים בריטים כחלק מדיכוי המהומות.
צלמי המושבה האמריקנית תיעדו כמה מרגעי הדרמה במאורעות הדמים של תרפ"ט – ובתמונותיהם ניתן לראות המוני ערבים מתפרעים בעיר העתיקה מול שוטרים בריטים חסרי-אונים, משפחות יהודיות שנמלטו מירושלים בזמן הפרעות, חיילים בריטים צועדים ברחובות העיר בניסיון להשליט סדר, ואף יהודים מחכים בתור מחוץ לדואר בירושלים כדי לשלוח מברקי טלגרף ולהודיע לקרוביהם שהם בסדר.
מהמרד הערבי ועד להפגנות נגד הספר הלבן
הארץ לא שקטה גם לאחר שהמאורעות נפסקו, עד להתפרצות העזה הבאה עם פרוץ "המרד הערבי הגדול" באפריל 1936, אשר נמשך בהפסקות עד מרץ 1939. המרד המאורגן כלל בעיקר פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ונגד יהודים, במטרה להביא לביטול התוכניות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, לפגוע במשק היהודי שנזקק עד אז לכוח עבודה ערבי לצורך קיומו, ולהקים בכוח מדינה ערבית עצמאית.
בקיץ 1938 רשמו המורדים הישגים משמעותיים כאשר הצליחו להשתלט על רוב הדרכים הראשיות וגם על ערים רבות, ובין היתר ניתקו את ירושלים משאר היישובים היהודיים. בני המושבה האמריקנית תועדו על ידי צלמי המושבה מחלקים לחם לתושבי העיר היהודים בימי ה"מצור".
במהלך המרד נהרגו יותר מ-400 יהודים וכ-200 בריטים, אולם הוא לא השיג את מטרותיו. הציבור הערבי הוכה בעקבות המרד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית, ואף הידרדר למצב של אנרכיה פנימית בשל טרור פנימי שהופעל כלפי מתנגדי המרד בקרב החברה הערבית והביא להירצחם של אלפים.
בעקבות המאורעות האלימים של המרד, ובניסיון נואש לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי, פרסמו הבריטים במאי 1939 את "הספר הלבן של מקדולנד". במסמך המדיניות, שניסח שר המושבות מלקולם מקדונלד ואושר על ידי בית הנבחרים, נכתב כי בכוונת הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה אחת עבור כל תושביה – היהודים והערבים יחדיו – וכן להגביל מעתה באופן משמעותי את עליית היהודים לארץ ואת האפשרות של יהודים לרכוש קרקעות בבעלות ערבית.
הספר הלבן התקבל בזעם על ידי היישוב היהודי, שראה בו בגידה של הבריטים והפרה של התחייבויותיהם להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרת בלפור. צלמי המושבה האמריקנית תיעדו את ההפגנות נגד המסמך. דוד בן גוריון כינה אותו "ספר המעל", כהתרסה נגדו הוקמו 12 נקודות יישוב חדשות, וארגוני ההגנה והאצ"ל החלו בפעולות נגד הבריטים – אשר הופסקו בשל פרוץ מלחמת בעולם השנייה. בן גוריון טען אז כי "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ולעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".
בדואים, חרדים, חקלאים וסוללי כבישים
מלבד האירועים הדרמטיים, אהבו צלמי המושבה האמריקנית לתעד גם רגעים פשוטים מחיי היומיום ובמיוחד את הדמויות והטיפוסים השונים שאפיינו את הארץ ואת הארצות השכנות – בהם בדואים, יהודים חרדים, נזירים נוצרים, בעלי מלאכה שונים כמו חקלאים, סוללי כבישים, ספרי רחוב, מלחים ועוד.
את הידע הראשוני בצילום הביא עמו, כאמור, מאיירס – והוא זה שלימד את צלמי המושבה הצעירים מהי קומפוזיציה, מהו עומק שדה וכדומה. רחל א. לב, אוצרת ארכיון "האמריקן קולוני", מציינת כי ב-37 שנות פעילותה, מחלקת הצילום כללה בין עשרה ל-15 צלמים, ואף שמונה ציירים שעסקו בצביעת התמונות בצבע שמן לאחר פיתוחן. "בין הצלמים היו אמריקנים, שבדים, הודים ואף פלסטינים. דו-קיום אמיתי במסגרת הקומונה", היא מוסיפה.
אחד מאותם צלמים צעירים שלמדו ממאיירס היה אריק מטסון השבדי, שהתמחה עוד בנערותו בתפעול חדר החושך של מחלקת הצילום. בחדר זה הוא פגש את אדית יאנטיס, נערה בת המושבה ממשפחה אמריקנית, שהפכה בהמשך לאשתו.
תמונות מחלקת הצילום נמכרו בחנות המושבה, שפעלה ברחבת שער יפו, באזור מלון אימפריאל. ב-1934, בעקבות מאבקים פנימיים בין המתיישבים האמריקנים לשבדים, התפרקה קומונת המושבה ובהתאם גם מחלקת הצילום. בהדרכתו של מטסון המשיכו חלק מהצלמים לפעול בירושלים בחנות שכורה בחזית מלון פאסט שנקראה "שירות הצילום של מטסון".
ב-1946, בעקבות האלימות הגואה בארץ ישראל בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי, עברה משפחת מטסון לקליפורניה – אך החנות בירושלים המשיכה לפעול. במהלך מלחמת העצמאות ניזוקה החנות מאוד, אך רוב החומר הארכיוני ניצל בזכות העובדה שהועבר מבעוד מועד למרתפי בניין ימק"א.
בשנת 1964 פנה מטסון לספריית הקונגרס האמריקני בהצעה לתרום את אוצר התמונות שברשותו, כדי לעזור בהנצחת הרגעים ההיסטוריים שאותם תיעדו אנשי מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית – ולהפוך אותם לנחלת הכלל. כ-20 אלף נגטיבים ו-11 אלבומים שאוחסנו בביתו של מטסון וכן בימק"א הועברו אל ספריית הקונגרס, אולם השנים הארוכות במרתף בבניין הימק"א לא היטיבו עם הנגטיבים הרגישים – וחלק מהם ניזוקו מרטיבות, טחב ואבק.
עתה, באמצעות טכנולוגיית למידת מכונה מתקדמת של MyHeritage וכלים שפיתחה החברה לצביעה, חידוד, שיפור איכות ותיקון נזקים – התמונות הללו מתעוררות לחיים ונותנות הצצה יוצאת דופן לחיים בארץ ישראל, מצרים וירדן בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
"מבחינתנו לחקור את ההיסטוריה זו דרך ללמוד גם על הווה, ובשנים האחרונות פיתחנו טכנולוגיות שמאפשרות לעבד תמונות באופן שמאוד נאמן למקור כדי לחקור אותן – משום שמתמונות ניתן ללמוד המון", מסביר רועי מנדל, ראש צוות מחקר ב-MyHeritage. "ככה אנחנו יכולים להסתכל על דמויות שאולי התפספסו לנו בשחור-לבן".
לדברי מנדל, "ברגע שראינו את האוסף הזה, ידענו שאנחנו חייבים לעשות משהו איתו. זה בעצם האזור שאנחנו חיים בו, מתועד לפני 100 שנה, כפי שאף אחד לא ראה אותו. עבורנו זו הייתה חוויה עצומה כי פתאום נשלפו דמויות ורואים אותן בתוך הסיטואציה. המטרה שלנו כחברה שעוסקת בהיסטוריה משפחתית היא שאנשים שרואים את התמונות ירצו ללמוד עוד על האנשים והסיטואציות שהם רואים.
"אבל מה שעניין אותנו זה לא רק האוסף היפהפה הזה, אלא גם הסיפור של הקהילה שצילמה את התמונות", מוסיף מנדל. "כולם מכירים את 'אמריקן קולוני' כבית מלון, אבל יש מאחוריו סיפור אדיר על המקום עצמו ובעיקר על הקהילה שתיעדה את הרגעים האלה. למקום הזה, כמו הרבה מקומות בירושלים, יש מורשת ויש סיפור – ואולי באמצעות האלמנטים שלנו לשיפור וצביעת תמונות נגרום לאנשים ללמוד גם על זה".
