5

לבקר את המערכת – בכלים שלה: מבט חדש על האמנות היהודית הפמיניסטית

אמניות דתיות פמיניסטיות פועלות במרחב ביניים: מצד אחד, החברה הדתית לא תמיד מצליחה להתבונן ביצירות בצורה מורכבת ועלולה לעיתים לתייג אותן כ"פרובוקציה" – ומנגד עולם האמנות הישראלי חושד בהן שהן נאמנות לדת יותר מאשר לאמנות. ספר חדש סוקר את היצירה הנשית הזו, ובוחן איך היא השפיעה על שינויים חברתיים

טלי פרקש | פורסם:02/02/2022
תמונה כלליתנחמה גולן, "ספר נשים", 2000. תצלום מעובד, הדפסת למדה, 75×50 ס"מ
אמנות, ביקורת או הצהרת נאמנות? במרכז ספרו של דוד שפרבר, "ביקורת נאמנה" (הוצאת מאגנס), ניצבות אמניות דתיות פמיניסטיות שיצירותיהן – ובעיקר ההד הציבורי המתלווה אליהן – יצרו אט-אט שינוי תרבותי בחברה הדתית בישראל ובארצות הברית.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הספר מבקש לעסוק לא רק באמנות שיצרו אותן נשים, אלא בעיקר באופן שבו היא משמשת מדד לשינויים ותמורות – לא רק בחברה הדתית בנושאי מגדר, אלא גם בשדה האמנות החילונית בישראל. הזירה הזו הלומדת אט-אט להכיל את המרוכבות שמייצרת האמנות הדתית-פמיניסטית, ואת עולמות התוכן שאיתם היא מתכתבת באהבה, אבל גם בביקורת.
כך לדוגמה ביצירה של אמנית אמריקאית, הלן אילון (2020-1931), שסימנה בטוש ורוד קטעים סקסיסטיים ומיזוגיניים מן המקורות היהודיים. "אין פה מחיקה של מה שאני לא מסכים איתו. מה שעשוי להיתפס במבט ראשון כמחלל קודש, עשוי במבט שני לראות בה אקט דתי של לימוד תורה מסוג אחר; לימוד שמחזיר את האובייקט והחומריות שלו", לדברי שפרבר.
אוסף המוזיאון היהודי, ניו-יורקהלן אילון, מתוך היצירה "שחרור הא־לוהים". סימנה קטעים בוורוד (אוסף המוזיאון היהודי, ניו-יורק)
מראֶה הצבה בתערוכה 'יהודי מדי?' (Too Jewish? Challenging Traditional Identities) – המוזיאון היהודי, ניו-יורק, 1996. אוצר: נורמן קליבלטהלן אילון, "שחרור הא־לוהים" (The Liberation of G-d), 1996-1990. מדיה מעורבת (מראֶה הצבה בתערוכה 'יהודי מדי?' (Too Jewish? Challenging Traditional Identities) – המוזיאון היהודי, ניו-יורק, 1996. אוצר: נורמן קליבלט)
קראו עוד בערוץ היהדות:
כלומר, אין כאן ערעור על כל היסודות הדתיים? "אנחנו חושבים על רדיקליות כעל כריתה מהיסוד, וזה לא זה. הגישה הזאת היא רדיקלית במובן הזה שהסוף של הסיפור יהיה רדיקלי, והעולם הדתי ישתנה לבלי היכר. אבל התוצר נשאר נאמן למקורות, במובן הזה שהוא אינו כורת או שורף את הישן, אלא עובד בתוך המערכת ועם המערכת. גם מתוך הערכה וקבלה של המערכת הדתית, וגם כפרקטיקה אקטיביסטית שמבינה ששינויים גדולים יכולים להיעשות טוב יותר מתוך המערכת ובכלים של המערכת. האמניות האלה, ונשים פמיניסטיות בכלל, משתמשות במה שקראה לו אודרי לורד 'כלי האדון' כדי לתקן את בית האדון".

יהדות וחילוניות הן לא שני הפכים

ד"ר דוד שפרבר (47) הוא ראש התוכנית ללימודי אוצרות אמנות עכשווית במכון שכטר, שעיקר התמחותו היא אמנות ישראלית ואמנות יהודית עכשווית. ספרו מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן בהנחיית פרופ' רות איסקין.
תמונה כלליתתצלום שחור-לבן של האמנית הלן אילון מסמנת חומשים בסטודיו שלה בניו-יורק, שנות ה-90 של המאה ה-20
"יש איזושהי תפיסה, שמשתנה אמנם אך עודנה נוכחת, שיצרה כל מיני תיאוריות מכלילות ומוטות על אמנים שמגיעים מעולמות דתיים", הוא אומר, "יש מחשבה שהם לא יכולים לעשות אמנות טובה, או שהם לא ביקורתיים. אני הסתכלתי על מה שקורה סביבי וראיתי כל כך הרבה אמניות שעושות אמנות מצוינת והן סופר-ביקורתיות. הן אמניות אורתודוכסיות בעיקר".
לדברי שפרבר, "יש היסטוריה ארוכה של עיסוק ביהדות באמנות ישראלית, בטח לפני שנות השבעים. זה נכון שאנחנו מסתכלים עליה כעל אמנות יהודית מתריסה. עולם האמנות עדיין משמר את הדיכוטומיה בין הדתי לחילוני, אז מתוך נקודת מבט כזאת, אכן זה יתפרש באופן הזה. אבל מנקודת מבט פוסט-חילונית, שהיא נאמנה יותר לחוויות של רובנו, שלפיה יהדות וחילוניות הן לא שני הפכים מתנגשים אלא משמשות בערבוביה – הדברים נראים אחרת".
עם זאת, לדבריו, במשך שנים החברה הדתית לא ראתה באמנות זירה רלוונטית לעיסוק ולצמיחה. "זה לא שהיו אמנים מוערכים בעולם הדתי. אבל כבר כמה עשורים יש היפוך מגמה, ויש הרבה יותר אמנים ואמניות מהציבור הזה שלומדים לא בהכרח במסגרות דתיות, אלא גם במקומות כמו בצלאל", הוא מציין.
צילום: נעם פיינרד"ר דוד שפרבר. "עניין אותי להתמקד באפקט התרבותי והחברתי של האמנות הזו" (צילום: נעם פיינר)
הדברים משתנים? "יש יותר פתיחות, וחלק מהאמנים הדתיים מציגים בהתאם בבמות מרכזיות. כן, הדברים משתנים. ועדיין, אם תסתכלי על מבקרי אמנות מסוימים, אפילו כשהם מגיעים לתערוכה במוסד כמו מכון שכטר – שהוא מוסד דתי אמנם, אך קונסרבטיבי – מופיעה ההקדמה הנדושה על החרדה והבעתה שאופפת את המבקר מעצם הרעיון, והמחשבה 'מה הסיכוי שתתגלה במוסד כזה אמנות טובה?' וכמובן, הוא נורא מתפלא לגלות שיש שם אמנות טובה. וזה עוד בקצה היהודי-ליברלי, שבו אמנות היא חלק אינטגרלי מהחוויה התרבותית".

"אצלי לא תראי התרסה"

אחת האמניות שיצירותיה נבחנות בספר היא נחמה גולן, שהתחנכה על ברכי מוסדות האמנות הישראליים, וההתקרבות שלה לדת הולידה אצלה את עולם התוכן האמנותי שמתכתב כל העת עם ארון הספרים היהודי וערכיו. "המפגש עם האמונה הוא המפגש המשפיע ביותר על היצירה שלי. אבל זה גם קשור לעמדה ששואלת שאלות, שיש לה ספקות", אומרת גולן. "אצלי ספרי הדת תמיד מסומנים, ואני כותבת בהם מחשבות ופרשנות".
לדבריה, "לאמנות חייבת להיות אמירה. אמירה על המציאות. שהיא תגרום למחשבה נוספת, להרהור ובירור של שאלות הקשורות למציאות החיים. היא לא באה כדי לקשט קירות". ואכן, האמנות של גולן נוגעת ישירות בבטן הרכה של החברה הדתית.
תמונה כלליתנחמה גולן, "שתלכי בדרכים טובות", 1999. דבק פולימרי וזירוקס של טקסט תלמודי, 18×30×12 ס"מ
עם זאת, נראה כי האמניות הדתיות הפמיניסטיות נטועות בתוך מרחב ביניים. מצד אחד, החברה הדתית שלא תמיד מצליחה להביט על האמנות באופן מלא ומורכב, ולעיתים עלולה לתייג אותה כ"פרובוקציה" – ומנגד ניצב עולם האמנות הישראלי, שפעמים רבות אינו מצליח להתכתב באופן מלא עם המטען התרבותי הדתי שהיא נושאת בחובה. בעולם האמנות הכללי מרחף גם החשד המתמיד כי נאמנותו של האמן הדתי – במקרה זה האמנית – נתונה לדת ולא לאמנות.
"בחברה הדתית יש משהו שונה מבחינת הסקרנות. האמנות הדתית היא צעירה מאוד, אז יש בה עניין. כשזה משהו שהוא זר לך, אתה ניגש אליו אחרת, ואתה בודק אותו עם עניין אמיתי", היא מנתחת. "בחברה החילונית, מנגד, לא ירצו להיכנס לנושא הדתי בגלל היותך אמן דתי. למעשה אמנות עם טקסטים דתיים לא התחילה ממני, היא ממיכל נאמן, יוכבד וינפלד, משה גרשוני – דור חילוני של אמנים. הדור הזה שאל באופן אחר את השאלות. אצלי לא תראי התרסה, כי התרסה לא מספיקה לי כדי לייצר אמנות.
"זה נכון שמותר ליצירת אמנות לפגוע, אבל לא לפגוע בצורה שאתה תתכנס לתוכך ותיסגר – אלא להפך, להיות בדיון ובשיח. היצירה היא מדרש. היא נועדה לעצב מרחב של שיח, וצריך לדרוש אותה".
"שחרור הא־לוהים": סרטון של העבודה של הלן אילון במוזיאון היהודי, ניו-יורק, 1996. ברקע נשמע קולה של האמנית
זה קורה בפועל? "זה קורה בזכות דוד וספרו. הוא יצר הקשר תרבותי, יהודי-אמנותי. הוא מלמד את החברה הדתית איך לגשת ליצירה, מלמד את השפה האמנותית ומאפשר את הדיון הער סביבן".

יצירה שפתחה דיון

האמירה של אותן אמניות דתיות פמיניסטיות, הנמצאות במוקד ספרו של שפרבר, נוגעת לשלושה מעגלי התייחסות. המעגל הראשון הוא ביקורת הטקסט – ביקורת המופנית כלפי טקסטים ואמירות מתוך ארון הספרים היהודי. מדובר ברעיון שניתן לראות גם בקרב אמנים ישראלים חילונים. המעגל השני הוא ביקורת על הממסד הדתי והדרכים שבהם הוא בוחר למצב את הנשים בתוכו. המעגל האחרון הוא ביקורת על טקסים דתיים שונים, ובעיקר שאלות העוסקות באופן שבו מעוצבת – או שמא ממושטרת – המיניות הנשית במרחב הדתי.
קטע מתוך הסרט "מעשה באישה וחלוק: טבילת נשים מתגיירות"
את פריצת הדרך של האמנות היהודית-פמיניסטית אל הזירה הציבורית בישראל תולה שפרבר באוצרת היודאיקה דבורה ליס, ובתערוכה שאצרו השניים ב-2012 בשם "מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית". "מרתק שדווקא עין חרוד, הקיבוץ החילוני, אסף פרטי יודאיקה, ואפשר לנתח את זה לכיוונים שונים כדי להבין למה זה קרה", הוא אומר. "ליס, חברת הקיבוץ הדתי שלוחות, ניסתה במשך שנים לייצר חיבור בין היודאיקה המסורתית במוזיאון ובין תרבות יהודית עכשווית על גווניה השונים. כאישה אורתודוכסית פמיניסטית, היא מן הסתם התעניינה בתחום – וכך החל שיתוף הפעולה בינינו".
על השאלה מה מביא איתו הז'אנר החדש ופורץ הגבולות, עונה שפרבר כי לצד ההיסטוריה, אמנות יהודית לא בהכרח קשורה רק לעצם היות האמן יהודי, אלא בעיקר למשקעים "היהודיים" הטמונים ביצירה. לעיתים באורח גלוי וישיר, ולעיתים ברבדים שמתגלים רק במבט שני והלאה.
תמונה כלליתרבנים קראו לשקול מחדש את קיומו של ההליך במתכונת הזו. נורית יעקבס־ינון, מתוך "מעשה באישה וחלוק" (פרט), 2013. מיצב וידיאו, 2:35 דקות, לופ
תמונה כלליתטבילה בפני שלושה גברים. נורית יעקבס־ינון, מתוך "מעשה באישה וחלוק" (פרט), 2013
"אמנות כזו מאפשרת להבין את היצירות בהקשר התרבותי הרחב. אותי אישית פחות עניין מה אומרת האמנות – אף שרובן היו יצירות ישירות וברורות – אלא להתמקד באפקט התרבותי והחברתי שלה", הוא מסביר. "עניין אותי לבחון את השיח התרבותי על האמנות הזו, האם היצירות השפיעו על החברה או לא, ולעיתים לבחון אפילו יצירה של שינויים קונקרטיים".
תמונה כללית
כריכת הספרהוצאת מאגנס
שפרבר טוען שהדוגמה החזקה ביותר לאמנות אקטיביסטית, ואולי הטובה ביותר בכלל בעולם האמנות היהודית, היא זו של נורית יעקבס-ינון ("מעשה באישה וחלוק"), שעסקה בנושא הנפיץ של טבילת נשים גרות בפני הרכב בית דין של שלושה גברים – ובפגיעות ויחסי הכוח המתלווים לאקט. בספרו הוא מנתח כיצד היצירה חוללה דיון מקיף, שעבר מהתקשורת גם אל תוך שיח בית המדרש, מאמרים הלכתיים והתייחסויות שונות מצד רבנים ורבניות שקראו לשקול מחדש את קיומו של ההליך במתכונת הזו.
"בדרך כלל בודקים מה כתבו מבקרי אמנות כדי לבחון התקבלות. החידוש שלי פה היה בזרקור על משמעות רחבה יותר – בבחינת השיח שמתקיים על יצירות שלא בתוך עולם האמנות, והשינוי התרבותי שהן מחוללות", הוא אומר. "הרבה מהעבודות האלה הן רדיקליות מאוד, אבל אני מתכוון למובן של תהליך".
לכתבה זו 5 תגובות
הוספת תגובה
5

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
5.

השילוב לא קיים.

4.

3.

יהודי ויהדות זה ההפוך המוחלט מחילוניות,

2.

"יהדות וחילוניות הן לא שני הפכים"

1.

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה