2

מנהלת מרכז חוסן הפורשת בעוטף עזה: "לא ממליצה להורה חרדתי לעבור לכאן"

מירב וידל, מנהלת מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול, מסיימת את תפקידה ומסכמת 11 שנים בתור האוזן הקשבת של תושבי עוטף עזה. איך היא מרגיעה את המשפחות החדשות ("יש לנו דרכים וכלים להתמודד"), ולמה המשימה הכי חשובה שלה בתפקיד הייתה העבודה עם הילדים ובני הנוער ("את ההשלכות הנפשיות רואים רק אחרי שנים"). ריאיון מיוחד

תמונה כללית
מתן צורי | פורסם: 23/05/2022
מה שהכי מדאיג את מירב וידל, המנהלת היוצאת של מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול, הוא עתידם של בני הנוער בעוטף עזה: הם נולדו אל תוך המציאות הביטחונית המתוחה וגדלו בצל רקטות, אזעקות וסבבי הסלמה, שהשפעותיהם הנפשיות ילוו אותם כל החיים. ב־11 שנותיה בתפקיד היא טיפלה באלפי תושבים, בהם נפגעי חרדה ופוסט־טראומה.
קראו עוד:
בכל הקשור למצב הביטחוני בעוטף עזה, וידל ראתה הכל: היא והצוותים שלה היו שם במבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות, ובסבבי ההסלמה שביניהם. נהוג לחשוב שאחרי כל סבב או מבצע צבאי החיים בעוטף עזה חוזרים למסלולם, אלא שהמציאות הפוכה: דווקא כששורר שקט בחזית הביטחונית, הבעיות הנפשיות צפות, ומרכזי החוסן מוצפים בפניות של אזרחים שעיבדו את האירועים שחוו וכעת זקוקים לטיפול ולליווי.
מרכזי החוסן בעוטף עזה הם אי של שפיות שבו האזרחים יכולים לקבל סיוע נפשי והדרכות ללא תשלום, בעשרות מפגשים עם אנשי מקצוע. "ביישובי עוטף עזה לכולם יש שריטה בנפש", אומרת וידל, "אלא שצריך ללמוד לחיות איתה ולהתעצם ברמה האישית מכל יום של שקט. לא כל אחד יכול לחיות בעוטף עזה, ומשפחות שנקלטות ביישובים צריכות להיות מודעות למצב הביטחוני ולהשלכותיו הנפשיות. להיות הורים ולגדל ילדים ביישובי עוטף עזה זה לא תמיד קל, אבל מצד שני יש הרבה מאוד ערך מוסף בזכות החוסן הקהילתי".
צילום: גדי קבלומירב וידל. "ביישובי עוטף עזה לכולם יש שריטה בנפש, אלא שצריך ללמוד לחיות איתה ולהתעצם ברמה האישית מכל יום של שקט" (צילום: גדי קבלו)

חשוב לתפוס בזמן

במועצה האזורית אשכול היישובים כולם מושפעים מהמצב הביטחוני: מקיבוץ כרם שלום, דרך יישובי החלוציות ועד קיבוץ בארי. חבל ארץ פסטורלי וקסום, עם נופים חקלאיים עוצרי נשימה, שמעת לעת הופך לשטח צבאי סגור, שלא לומר זירת קרב. "את ההשלכות על הנוער אנחנו מתחילים לראות רק אחרי הרבה שנים, וזו הסכנה האמיתית", אומרת וידל ימים ספורים אחרי סיום תפקידה. "חשוב לחפש את השינויים כל הזמן ולנסות לתפוס בזמן כדי לתת מענה. בהמשך זה פוגש אותם גם בצבא, ולמעשה הקשיים מלווים אותם כל החיים. אני לא חושבת שההגדרה הנכונה היא טראומה, אלא השלכות של חירום מתמשך של דור שלם. מצד שני, למי שגדל כאן יש יותר ערכים ומוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי בצה"ל, דווקא בגלל המצב הביטחוני".
אילו קשיים מאפיינים את הדור שנולד וגדל בעוטף? "מדובר בהתבגרות במציאות של חירום מתמשך, שמאופיינת בהורות מגוננת יתר על המידה וקושי בהצבת גבולות, לעיתים בגלל רגשות אשם על עצם החיים במקום שנמצא תחת איום מתמיד. ישנו האתגר של 'יציאה מהקן' בשלב הגיוס או שנת שירות, הצורך להתמודד עם מיומנויות שלא תורגלו במהלך גיל ההתבגרות כי הייתה הימנעות, למשל מלישון מחוץ לבית. יש תחושה מתמדת של דריכות ועוררות וקושי לחזור לשגרה אחרי הסלמות ולהשתלב בחברה שלא חוותה חירום, תחושה של בדידות ו'אף אחד לא באמת מבין מה עובר עליי'. הרבה פעמים הצעירים בעצמם אינם יודעים לשייך את מה שעובר עליהם למצב הביטחוני המתמשך שהם חוו".
"אני לא חושבת שההגדרה הנכונה היא טראומה, אלא השלכות של חירום מתמשך של דור שלם. מצד שני, למי שגדל כאן יש יותר ערכים ומוטיבציה לשירות משמעותי בצה"ל, דווקא בשל המצב הביטחוני"
לא פשוט לחיות בעוטף עזה. "אני חושבת שזה לא מתאים לכל אחד. תמיד אני אומרת לרכזי קליטה ביישובים לפתוח את הכול בפני המשפחות החדשות. לדבר על הדברים הטובים שקורים בשל המצב, אבל גם לספר את הסיפור האמיתי. המציאות מלווה ברעשים, בהתחממות הדרגתית ובשיחות על המצב כל הזמן, בעיקר בין הילדים. מי שרוצה לבוא לכאן צריך לדעת מה זה אומר, אבל גם לדעת שיש דרכים להתמודד. להורה חרדתי לא הייתי ממליצה לבוא לחיות כאן. אבל משפחה שמסוגלת, שההורים לא מגוננים מדי, שיודעים לשחרר, ואם הם מגיעים עם ערכים ואידיאלים - הם בהחלט יידעו להתמודד טוב יותר.
"המטרה שלנו, בעיקר מול הורים, זה לתת את הכלים הנכונים, את העקרונות איך להגיב הכי טוב במצב חירום ואיך לתווך מידע. המטרה שלנו היא לא להיות הפסיכולוגים של ההורים, אלא שההורים יידעו לטפל בעצמם ובילדים הכי נכון שאפשר. הרי הכול מתחיל בבית. נכון, זה לא פשוט. לפעמים מגיעים אלינו הורים לטיפול בגלל הילדים, ואז אנחנו מבינים שההורים הם אלו שצריכים קודם כל את העזרה".
איך מתמודדים עם מציאות כזאת? "המודל של מרכזי החוסן הוא לא פחות חשוב מכיפת ברזל. בסופו של דבר, האדם והקהילה יכולים לעזור לעצמם. אנשים יכולים להתרגל לומר לעצמם 'כל עוד שקט, אני חי את השקט ולא חושב מתי זה יבוא'. אפשר לווסת את המחשבות. יש טכניקות. מיינדפולנס, למשל. מלמדים את המוח לשלוט על ניתוב המחשבות ופרשנות. מי שרוצה בריאות נפשית צריך ללמוד לחיות עם הספק. אנחנו יודעים לטפל ולגרום לאנשים לחיות בצורה כזאת. הכול אפשרי".
צילום: גדי קבלובניין באשדוד שספג טיל במבצע שומר החומות. "המציאות מלווה ברעשים, בהתחממות הדרגתית ובשיחות על המצב כל הזמן, בעיקר בין הילדים" (צילום: גדי קבלו)

החיים בשגרת חירום

כשווידל, אמא לארבע בנות, הגיעה לחבל אשכול והקימה את ביתה במושב שדי אברהם, הנושא הביטחוני לא היה כלל על הפרק. היא עצמה מעולם לא עסקה קודם בטיפול בנפגעי חרדה ופוסט־טראומה, נושא שכמעט לא היה מוכר באותם ימים. וידל, עובדת סוציאלית בהשכלתה, הגיעה לאזור כדי לעבוד עם בני נוער וקשישים, אבל מהר מאוד מצא עצמה עוסקת בתחום זר לחלוטין עם כל צוות הרווחה של הרשות המקומית.
"הגעתי לאזור אשכול אחרי שעבדתי בירושלים בתקופה של הפיגועים", היא מספרת. "כשהגעתי לאשכול חשבתי שאני מגיעה למקום פסטורלי ושקט, ביחס לירושלים כמובן. אמנם הוא אכן כזה ואני אוהבת את האזור מאוד, אלא שמדי פעם הכול מתהפך. היינו צריכים ללמוד את הכול תוך כדי תנועה. כשהחל ירי הרקטות על היישובים, לא ממש הבנו את ההשלכות, פשוט נגררנו לתוך זה. יומיים אחרי שנולדה הבת השלישית שלי, שמעתי אזעקת צבע אדום בפעם הראשונה, ואז הבנתי שמשהו קורה.
"התחילו לבקש מהעובדים הסוציאליים לעבור התאמות והכשרות לתחום החרדה והפוסט־טראומה. אף אחד לא הכין אותי בלימודים שאני אצטרך לעבוד בחירום. ממש כעסתי בשלב מסוים. ביקשו מאיתנו לתת מענה למשהו שכלל איננו מכירים. בסופו של דבר למדנו תוך כדי תנועה והפכנו למקצוענים בתחום. כל התקופה שלי במרכז החוסן ג'ינגלתי בין הבית לעבודה.
"כשהתחיל מבצע צוק איתן, לא התרגשתי יותר מדי כי הייתה תחושה של מסוגלות מקצועית, אבל כשסיימנו את המבצע הבנו עד כמה זה היה באמת אירוע חריג במושגים של חוסן. היה צריך ללמוד אותו, להבין איך מתמודדים עם ההשלכות. עבדנו מסביב לשעון. הבנות שלי יודעות שכשיש אירועים, אז אצלי זה כמו לצאת למילואים. אבל בכל הסלמה אני דואגת שאחת ליומיים־שלושה תהיה לי אפשרות להיות בבית לכמה שעות. בצוק איתן, למשל, נסעתי עד למנרה כדי לפגוש את בעלי ואת הבנות".
"דרושה תוכנית פינוי מסודרת. פינוי זה אירוע שמייצר טראומה, והוא צריך להיעשות בצורה מבוקרת. הייתי בטוחה שאחרי צוק איתן הדברים ישתנו, אבל גם אחרי שומר החומות זה לא השתנה, לצערי"
איך חיים עם הידיעה שסבב ההסלמה הבא הוא רק עניין של זמן? "אצלנו החירום הוא מתמשך. להרבה אנשים בעוטף יש באופן קבוע תיק חירום לפינוי, בבית או במכונית. כמו תיק עזרה ראשונה, אלא שבתוכו יש בגדים וציוד למקרה שצריך לקום וללכת. בנוסף, הטיפולים שומרים על איכות החיים שלהם. קשה לאזרחים, זה נכון, אבל יש להם את הכלים להתמודד. בנושא הזה גם הביטוח הלאומי שינה את המדיניות שלו ומאוד מסייע ופתוח בנושא".
איך מרגישים התושבים שנאלצים לעזוב ברגע אחד את הבית? "בכל נושא פינוי היישובים, לצערי המדינה לא עצרה לעשות חשיבה מחדש כמו שהביטוח הלאומי עשה. קובעי המדיניות לא מבינים, גם היום, שפינוי תושבים בצורה מסודרת זה משאב שבונה חוסן ולא חולשה, ובגלל זה הנושא תקוע. פינוי מוסדר גם מציל חיים, אבל בעיקר בונה חוסן נפשי, שזה הדבר הכי חשוב. בנושא הזה המדינה לא מספיק מבינה לעומק את התחום. עד היום אין תוכניות פינוי מוסדרות ברמה הלאומית. יש תוכניות מקומיות, אבל אין להן גיבוי של המדינה.
"בדרך כלל מסתכלים על המעבר משגרה לחירום, מאפס למאה, אבל מה שיותר חשוב הוא החזרה לשגרה, ממאה לאפס. אנחנו מסתכלים על זה כמרתון, ריצה למרחקים ארוכים. חוסן זה דבר שנבנה כל הזמן. המדינה צריכה לעבוד כדי שזה יקרה. הם מסתכלים על זה כצורך צבאי, לפנות אזרחים כדי שלא יפריעו ללחימה, אבל זה גם צורך אישי. דרושה תוכנית פינוי מסודרת, קהילתית. פינוי זה אירוע שמייצר טראומה, והוא צריך להיעשות בצורה נכונה ומבוקרת. הייתי בטוחה שאחרי צוק איתן הדברים ישתנו, אבל גם אחרי שומר החומות זה לא השתנה, לצערי".
לכתבה זו 2 תגובות
הוספת תגובה
2

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
2.

1.

תודה רבה מירב על השנים שלך בחוסן. את פרטנרית אמיתית ברמה האישית, ברמת המשפחה וגם בקיבוץ. מעריך אותך כל כך. מגיעה לך חופשה ארוכה להתאוששות, ועבודה עם קצת פחות אחריות על הכתפיים...

0
מצב לילה
מצב לילה