7
כותרת גג 850 פרויקט הישראלים הטובים בעולם יום העצמאות 2022

איילת ברמן כהן הקימה מאפיה במחנה פליטים וחולמת לסיים מלחמות עם לחם

איילת ברמן כהן היתה צלמת מגזין מוערכת בישראל בשנות השמונים, וכבר כמה עשורים חיה בארה"ב עם בעלה, התסריטאי ההוליוודי דיוויד כהן, שישה ילדיהם הביולוגיים ועוד כמה ילדים שאימצו. לפני שנה ייסדה ומימנה מאפיה קהילתית במחנה הפליטים אורוצ'ינגה באוגנדה, גייסה שפים סלבריטאים לתמוך ביוזמה, וכעת היא מתכננת הקמה של רשת תנורים ומאפיות באתרים דומים, שתאפשר גיבוש וחיזוק הקהילות מסביבם, לצד ההזנה של הרעבים

אמיר בוגן | פורסם:04/05/2022

צפו והכירו את "הישראלים הטובים בעולם"

מאכילים ילדים, מקימים מרפאות ודואגים לתשתיות של חשמל ומים (הפקה: שחר לוי; עריכה: איתי פולק)
אוסף פרטי"אם היית אומר לי לפני שנה וחצי שתהייה לי מאפיה במחנה פליטים באוגנדה, לא הייתי מאמינה". איילת ברמן כהן (אוסף פרטי)
למזון יש חשיבות קריטית במלחמות - חיילים רעבים לא נלחמים טוב, ולכן הממשלות משקיעות במנות קרב. אבל גם קורבנות המלחמה, האזרחים שנדחקו מבתיהם, הפליטים, זקוקים למזון, ולא תמיד יש מי שיספק אותו. איילת ברמן-כהן, ישראלית תושבת לוס אנג'לס, מנסה למלא מעט מהריק הזה באמצעות קרן אדמה, שהקימה בשנה שעברה, שמפעילה תוכנית מקורית להפצה של חום ואהבה בקהילות מוכות אסון: בכספי הקרן יוקמו מאפיות במחנות פליטים ברחבי העולם, שיסייעו לדיירים הזמניים להתארגן כקהילה, ויזינו בעלות נמוכה את משפחותיהן. בכך היא מבקשת לקדם את השלום - עשו לחמניה במקום לחימה.
ברמן-כהן (שום קשר למאפיית ברמן, ועוד מעט תבינו מדוע ההערה הזו רלוונטית), בת 65, נולדה במושב בית חירות למשפחה גדולה. בצה"ל היא שירתה כפקידת מבצעים בחיל אוויר, למדה צילום אחרי שחרורה, ובשנות ה-80 היתה צלמת מגזין מוערכת בירחון "מוניטין". אז פגשה את דיוויד כהן, תסריטאי יליד שיקגו שעלה ארצה. השניים התאהבו ונישאו, ובשלב מאוחר יותר עזבו ללוס אנג'לס כדי לקדם את הקריירה הקולנועית של דיוויד (החתום, בין השאר, על התסריטים של "אויב אינטימי" עם הריסון פורד ובראד פיט, ו"אורות שישי בערב" עם בילי בוב ת'ורנטון ואמבר הרד). הם נשואים כבר 36 שנה, ויש להם חמישה בנים ובת ביולוגיים, ועוד כמה ילדים שאימצו. בעוד דיוויד הגשים את החלום ההוליוודי שלו, איילת חיפשה דרכים לממש את החלום האישי שלה, להקים בית לילדים יתומים.
את החלום לייסד בית יתומים עדיין לא הגשימה, אבל לפני שנה ייסדה את קרן אדמה, שגם היא תוצאה של חלום. כלומר, חלום ממש, כזה שמגיע במהלך השינה. ברמן-כהן תיעדה בכתב את חלומותיה במשך כעשרים שנה, וכשניסתה לפענח אותם הבינה שהיא צריכה לפעול כדי לתרום לסיום המלחמות. בהשראת המסרים שקיבלה בחלומות עלה הרעיון לייסד תשתית של מאפיות קהילתיות, שיפעלו במחנות פליטים ברחבי העולם, יתרמו להזנת אנשים במצוקה ובעוני, ויקדמו פעולות של שיתוף פעולה וארגון קהילתי. תחילה, ניסתה ליישם את התוכנית במזרח התיכון, אולם כל ניסיון שלה נבלם בגלל היותה ישראלית, כלומר לא רצויה במדינות מסוימות. בתה המאומצת מקניה הציעה לה להתמקד דווקא באפריקה, וכך היא הקימה את המאפיה הראשונה של קרן אדמה במחנה הפליטים אורוצ'ינגה באוגנדה. המאפיה מעסיקה 16 נשים וארבעה גברים, ומספקת מזון להמונים בכל יום. במקביל, ברמן-כהן טווה רשת של אופים ידועי שם מארצות הברית ומדינות אחרות, כדי לעודד הזנה חוזרת של מתכונים לעשיית לחם, וכן ידע ונדיבות לב, בתקווה שאלה יקדמו שיתופי פעולה במקום מלחמות, ממש כמו בחלומות שלה.
כולנו חולמים, רק מעטים מגשימים. מה הניע אותך להגשים את החלומות האלה?
"אני לא מסתכלת על חלומות כעל עניין פסיכולוגי, אלא כמעין מסרים שמגיעים אלי. היה לי חלום אחד, שחזר על עצמו, ובו נשים פלסטיניות אפו בשבילי פיתות, והאכילו אותי, וזה היה לי נורא טעים. זה הרגיש כמו התאהבות באויב. אלו רגשות שמעולם לא חוויתי במציאות. גדלתי כישראלית על פי הנרטיב הציוני, שבאנו והקמנו ושהיינו ראשונים מול האויבים שלנו. הייתי נורא גאה בזה. אבל בעקבות החלומות הרגשתי שאני משתנה. חברה הציעה לי להצטרף למפגשים עם נשים פלסטיניות וזה הפחיד אותי. מעולם לא הייתי 'אשת שלום', אבל הקבוצה הפכה למשהו מאוד מיוחד. נוצרו יחסי חברות והתוודעתי אל נקודת המבט שלהן. לא יכולתי יותר לראות בהן אויבות, בטח לא כשהן מאכילות אותי. בעקבות זה החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. הבחירה שלי הייתה להקים מאפיות במחנות פליטים שהמלחמה נגעה בהם איכשהו".
תמונה כללית
האזינו כאן ל"כותרת" - מעין רודה מראיינת את ד"ר אורי שוורצמן וד"ר בריטה בודה-שוורצמן על אהבתם ארוכת השנים לאפריקה ואנשיה (הפקה: רון טוביה וגיא סאלם, סאונד: ניסו עזרן)
"אני שולחת לצוות משכורות, אבל השאיפה היא שהמאפיה תעמוד בזכות עצמה. זה לא פשוט, כשאתה בא מכלום, זו קפיצה גדולה. אני לא רוצה שהם יחשבו שאני איזו עשירה מאמריקה שרק שולחת להם כסף, כי כך בעצם לא השגנו שום דבר, חוץ מתלות כלכלית שהם עלולים לפתח"
איילת ברמן כהןהכוונה המקורית הייתה מאפייה לנשים בלבד, אבל בהמשך הצטרפו ארבעה גברים. במאפיה הקהילתית באורוצ'ינגה (איילת ברמן כהן)

הכל נגדך, כמו להקים בית על חול

קשה לדמיין יעד מרוחק יותר מלוס אנג'לס בקליפורניה מאשר מחנה פליטים אורוצ'ינגה באוגנדה, אבל ברמן-כהן הייתה נחושה להתחיל שם בהגשמת החלום. תהליך המימוש במקום כה רחוק פיזית ושונה מנטלית, בעיקר על רקע שנות הקורונה, היה לא פשוט. "לבנות מאפיה במחנה פליטים זה כמו להקים בית על חול. הכל נגדך. מהר מאוד הבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי. אני לא משם, אין לי המון כסף, ובנוסף להכל, אין שם כלום - לא מים, לא חשמל", היא מספרת. "אבל, אז חברתי לשתי פעילות מקומיות בשם סופי ואנג'לה וסיפרתי להן על התוכניות שלי להקים מאפיה, והן המליצו לי פשוט ללכת על זה. וכך, שכרנו בית קטן באיזור עם תשתיות בסיסיות, בנינו תנור, וגייסנו צוות עובדים מקומי". ברמן-כהן נעזרת בסופי ואנג'לה גם ככל שמדובר במגעים מול הרשויות: "השלטונות ציפו ממני להוכיח להם שהיוזמה באה לטובת הפליטים, ולא כדי להשתלט על שטחים או להפיק רווחים. החשדנות שלהם הפסיקה רק כשאפשר היה להבחין באימפקט על הקהילה. עכשיו הם מבינים שיש למיזם הזה השפעה".
במקביל, פעלה ברמן-כהן גם במגרש הביתי שלה, פנתה לאופים מובילים וידועים בארצות הברית, והציעה להם להצטרף. בזה אחר זה הם התגייסו ליוזמה, בהם גם ראש איגוד האופים, שנתן לה את ברכתו. "כל מה שעשיתי היה לספר להם על החלומות שלי, וזה עבד", היא מספרת. מעבר לכספים שהיא מגייסת ושולחת למימון המאפיה, חשוב לה להעביר לשם גם ידע מקצועי וחזון עסקי, כדי לגבש קהילת אופים מקומית, עצמאית, במחנה. לא פעם, התוכנית הזאת נתקלת במכשולים תרבותיים. "אני שולחת לצוות משכורות, אבל השאיפה היא שהמאפיה תעמוד בזכות עצמה. זה לא פשוט, כשאתה בא מכלום, זו קפיצה גדולה. אני לא רוצה שהם יחשבו שאני איזו עשירה מאמריקה שרק שולחת להם כסף, כי כך בעצם לא השגנו שום דבר, חוץ מתלות כלכלית שהם עלולים לפתח".
התעוררו גם בעיות על רקע מגדרי: "הכוונה הראשונית שלי הייתה שהמאפיה תהייה לנשים בלבד, אבל נענינו לבקשות של ארבעה גברים צעירים, שהצטרפו לצוות. כשהם ניסו לקיים בתוך הצוות את התפישה הפטריאכלית המקובלת בתרבות המקומית, הסברתי להם שזה לא ילך ככה. סיפרתי שהסיבה שאני עושה את כל זה לא נובעת מכך שיש לי כסף, אלא בגלל שאני בעצמי באה ממלחמה ואני מזדהה איתם. דרשתי מהגברים להוריד פרופיל ולשמור על השיוויון, וכך היה".
יש רגע שבו חווית התממשות של החלום?
"סופי ואנג'לה שלחו לי וידאו של קבוצת מתופפים מהמחנה, שהמנהיג שלהם הוא פליט מבורונדי, שאיבד את כל משפחתו ומתמודד עם האובדן באמצעות תיפוף. הם מדהימים והחלטתי לאמץ אותם. העשייה סביב המאפיה היא לא רק למען יצירת לחם, אלא גם בנייה של קהילה. במחנה יש פליטים מכל מיני מקומות, והם לא בהכרח אוהבים אלה את אלה, אבל הם חיים באותו מחנה. כשאנחנו עושים חלוקה של לחם במחנה, הם יוצאים לתופף ופונים לקהילה. באחת הפעמים צפיתי באירוע כזה דרך הוואטסאפ, ואז מנהיג הלהקה אמר: 'האישה הזאת אוהבת אותנו. אם היא אוהבת אותנו, אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני'. אלה הם דברים מנפש אל נפש, שיכולים לגעת. אני באמת אוהבת אותם למרות שלא פגשתי אותם מעולם".
"העשייה סביב המאפיה היא לא רק למען יצירת לחם, אלא גם בנייה של קהילה. במחנה יש פליטים מכל מיני מקומות, והם לא בהכרח אוהבים אלה את אלה, אבל הם חיים באותו מחנה. כשאנחנו עושים חלוקה של לחם במחנה, הם יוצאים לתופף ופונים לקהילה"
איילת ברמן כהןשיעור אפייה במחנה הפליטים אורוצ'ינגה. אופים מובילים מארה"ב, בהם ראש איגוד האופים, התגייסו לעזור ביוזמה (איילת ברמן כהן)
מה עם ישראל? גם פה יש ילדים רעבים.
"אני רוצה לעשות משהו בישראל. הביוגרפיה שלי לקחה אותי למקום אחר, ואני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה אם הייתי מתרכזת בישראל. הייתי רוצה מאוד שישראלים ישתתפו ברשת האופים העולמית הזאת, שנשים פלסטיניות יעשו לחם כקשר של שלום. אני רוצה לעשות משהו עבור העולם, ולשבור את הגבולות האלה. ישראל היא חלק מזה. בישראל למדתי לחשוב על האחר ולחיות בקהילה, בעיקר מהילדות שלי במשפחה שהיא קהילה גדולה שאהבתי. בגלל זה היה חשוב לי שהקרן תקרא 'אדמה', בעברית".
ההזדהות שלך כישראלית גורמת לך בעיות בזירה הבינלאומית?
"אני אומרת שאני ישראלית אבל חיה בארצות הברית. כשאני עובדת במזרח התיכון אני אנונימית, אבל באפריקה אין שום בעיה. לקח לי זמן להרגיש נוח לספר את הסיפור שלי, אבל עכשיו אני מרגישה אחריות לספר את הסיפור שלי גם בישראל. אני לא אופה, ולא באה מבית ספר לבישול, אבל אני באה מהמלחמה. זה מאוד חזק ואני חושבת שזה בתוך כולנו. אנשים יכולים לגלגל עיניים בגלל המקום שבו אני גרה היום וכל זה, אבל אני מאמינה שאם לבן אדם זז משהו בלב, אז לכל אחד זה יכול לקרות. אני מאוד אוהבת את ישראל, ולמרות שאני כבר הרבה שנים פה, אני לא מרגישה אמריקנית. ישראלים ידועים כאנשים גאים ובטוחים בצדקת דרכם, ואני הייתי כזאת, אבל הגאווה שלי לא הייתה במקום, כי אני אישית לא ראיתי את האחר. עכשיו כשאני מספרת את הסיפור האישי שלי, ואנשים רואים איך הסיפור הזה התהפך - זה משנה תפישה. זה משפיע".
ברמן-כהן צפויה לבקר באורוצ'ינגה, לראשונה, בקיץ הקרוב, אבל היא כבר עובדת על הרחבה של המיזם בתוך המחנה ומחוץ לו, כרשת גלובלית. "התוכנית היא לבנות תנורים קהילתיים, שיאפשרו פעילות של אפייה בכל המחנה, ללא תלות במאפיה המרכזית", היא אומרת וחולמת הלאה. "אם היית אומר לי לפני שנה וחצי שתהייה לי מאפיה באוגנדה, לא הייתי מאמינה. תמיד רציתי לעשות משהו בעולם מעבר למשפחה ולילדים שלי, אבל לא ידעתי איך זה יראה ומה זה יהיה. אבל עכשיו כשזה קורה, זה מעורר שמחה גדולה. תמיד יש קשיים, וזה מאתגר לעורר את האנשים. אבל בכל פעם שאני רואה את הילדים במחנה עם לחמניות, והם שרים ורוקדים, זה מרגש אותי".
איך את מתמודדת בימים האלה עם המלחמה באוקראינה?
"יש לנו אופה אוקראיני בשם בוגדן, שעכשיו עובד על הזנת הנזקקים. ביקשנו ממנו את המתכון, ועכשיו יש לנו אנשים בארצות הברית שיאפו את הלחם שלו, בתמורה יתרמו לו. זאת הכוונה שלי, שאנשים שאופים ואוכלים לחם מכל העולם יוכלו לתמוך באלה שאין להם את האפשרות הזאת. כשאתה אוכל לחם של מישהו אחר, זה יכול להיות מהאדמה שלו, מהזרעים הישנים שלו וזה יכול להיות מהזכרונות שלו. בניגוד למלחמות על אדמה, את הלחם אפשר לחלוק. אני תמיד מעודדת אנשים להכין לחם שהמקור שלו אחר. לחם הוא סימבולי מבחינה זו. אני יודעת שאין לי דרך לפתור את הבעיה, וזה רק דבר קטן, אבל זה יכול להשפיע, לא רק על איכות חייהם של מאות ואולי אלפים, אלא גם בהפצת המסר הזה, שעשוי לגעת באנשים אחרים. שאנשים ישאלו את עצמם איך הם יכולים לעזור לסיום המלחמה".
לכתבה זו 7 תגובות
הוספת תגובה
7

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
5.

שתבוא לארץ ותקים מאפיה בדשרות ונתחבות שמאלנים מצ'וקמקים

comment-2-comment

4.

3.

2.

comment-2-comment

בארץ היו אוכלים לה את הראש מהבוקר עד הערב ובטח לא היה לה אפילו כסף למחיה. הבנת?

1.

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה