את המושג "דיבוק" – "רוח" זרה שנכנסת בגופם של איש או אישה, בניגודם לרצונם – רובנו משייכים לאמונות תפלות. כיום יש מי שמשייכים זאת לתופעות מתחום בריאות הנפש, אך כתב היד של קמע מיהדות אשכנז – השמור בבית המדרש לרבנים באמריקה, שמשכנו בניו-יורק – מלמד כי התופעה קשורה אף במחלות גופניות.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הקמע, שהגיע לידי המומחים של הספרייה הלאומית, מתאר אישה חולה בכל מיני חוליים, ליבה הכבד מחליש את גופה וגורם להתעלפויות בלתי מוסברות. בתקופה המודרנית, עם התפתחות הרפואה, כבר נמצאו והוגדרו הסברים מדעיים לתסמינים הללו, אך בתקופה שבה נכתב הקמע הם הובנו בדרכים שונות.
קראו עוד בערוץ היהדות:
קשה לתארך במדויק את השנה ואף את המיקום שבו נכתב הקמע, אך המועד מאוחר מהמאה ה-16 והוא מגיע ממסורת אשכנז. מאפיין נוסף שמיוחד בקמע הוא השימוש העמוק בקבלת האר"י. ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו יותר מדי. רבות מהעדויות היהודיות על "דיבוק" צצו דווקא בצפת, שהאר"י נחשב לגדול מקובליה במאה ה-16.

כך מזמנים את "כוחות הטוב"

הקמע הוכן במיוחד עבור העלמה ריזל בת שינדל, ובו מדובר על רוח רעה החוברת אל כוחות הסטרא אחרא (בארמית "הצד האחר" – כינוי לשדים, שטן ומזיקים אחרים) ואל שאר כוחות הרשע, כדי לאמלל את האישה המסכנה ולפגוע בה. מטרתו האמיתית היא לזמן את כוחות הטוב, ובעזרתם להפחיד את הרוח כדי שתצא מגופה של האישה. רק כך תחזור ריזל אל קו הבריאות שקדם לכניסת ה"דיבוק".
3 צפייה בגלריה
הקמע להוצאת הדיבוק
הקמע להוצאת הדיבוק
הקמע להוצאת הדיבוק
(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
וכיצד מזמן הקמע את כוחות הטוב? באמצעות פנייה כפולה, ואולי אף משולשת. בפנייה הבולטת ביותר, מימין למעלה, קורא מחבר הקמע אל העומד בראש כוחות הטוב, אל האל, ומבקש ממנו שירפא את האישה ממחלותיה:
"אנא אלוהי הצבאות היושב בסתר עליון בצל שדי, בבקשה ממך שתשמור ותגן ותציל ותסיר ותנצור את ריזל הנולדת מן שינדל, הנושאת קמיע זו, ובשם כל השמות הקדושים הכתובים בקמיע זו בכלל ובפרט, צווה למלאכיך הקדושים הממונים על כל ענייני בני אדם ועל כל השמירות וההצלות שישמרו ויגינו וירפאו ויסירו ויצילו וינצרו את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו... היוצאים משלוש טיפין של מוח אדם הנופלים על לבה ומכבידים אותה, ועל ידי מעילופים את לבה ומחליש ובא החולי הנופל והחולי הנכפה..."
להגברת היעילות, מחבר הקמע פונה ישירות לשד שהדביק את האישה האומללה, ומצווה עליו לצאת החוצה. השד מתואר כ"מלך בלא חדר" הנכנס לגופה, פוגע בבריאותה ומסכן את חייה. הוא אף משביע את מלאכי השרת ונוקב בשמותיהם. איבריה של ריזל נמנים במספר רנ"ב (252), בשונה מרמ"ח (248) האיברים המוכרים לרובנו, שכן הגמרא סופרת ארבעה איברים נוספים בגופה של אישה, בהשוואה לגוף הגבר.

אוגרים נשק

אחד מסוגי הקמעות הקדומים הנפוצים היה "קערות השבעה", שבהן היו "כולאים" את דמות השד המאיים, ולרוב קוברים אותן במהופך מתחת לבית. אך לא כך היה בקמע שהוכן לריזל, ובו האל והקדושה מוצבים במרכז. בהתאם לזאת, את הקמע ממלאים שמות קדושים של מלאכים.
3 צפייה בגלריה
חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", שנת 1924
חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", שנת 1924
חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", שנת 1924
יתרה מזאת, דמות האדם המאוירת במרכז הקמע, מסמלת את דמות האל בקבלה, שהופעתה בעולם מבוטאת ב"עשר הספירות האלוהיות". כותב הקמע חילק את דמות האדם שאייר לעשר הספירות לפי הסדר: כתר, חוכמה ובינה, גדולה וגבורה, תפארת, נצח והוד, יסוד, מלכות.
בחינה מדוקדקת מלמדת שיש כאן ניסיון לאגור כמה שיותר אמצעים, כוחות ונשקים נגד "הרוח הרעה" המדביקה, כנראה מתוך אמונה שביחד יוצרות כל הטכניקות הללו כוח מצטבר שאין לעמוד בפניו. קחו לדוגמה את הריבוע הענק ששורטט בבטן הדמות. זהו "שם ע"ב האותיות" – שם נסתר (ויש אומרים המפורש) של האל, המורכב מ-72 יחידות של שלוש אותיות, בדרך המזכירה את סידור אבני החושן של הכהן הגדול.

מהנצרות – ליהדות

נחזור אל החלק העליון בדמות המצוירת של האדם הקבלי – הגולגולת. היא מייצגת כאן את שלוש הספירות העליונות: כתר, חוכמה, בינה. כמו דמות האדם כולה, גם הגולגולת שופעת סמלים קבליים. אחד מהם הוא חמש "מוצאות הפה" הכתובות בתחתית הגולגולת, לפי החלוקה הקבלית של כל אותיות האל"ף-בי"ת, בהתאם להגייתן בעזרת אחד מאיברי הפה: אותיות האח"ע מהגרון; גיכ"ק מהחך; דטלנ"ת מהלשון; זסשר"צ מהשיניים; בומ"פ מהשפתיים.
3 צפייה בגלריה
חמש מוצאות הפה בתחתית הגולגולת המאוירת בקמע
חמש מוצאות הפה בתחתית הגולגולת המאוירת בקמע
חמש מוצאות הפה בתחתית הגולגולת המאוירת בקמע
(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
יחד עם הספירות האלוהיות והמלאכים, מצוירים בצידי הקמע ארבעה עיגולים בחלוקה לארבע החיות שבחזון המרכבה של הנביא יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. לכל חיה מוצמדים אחד מארבעת מלאכי השרת ואחד היסודות (אש, מים, אוויר ועפר).
לעדויות בדבר השתלטות שד על גופו של אדם יש היסטוריה ארוכה. במשך יותר מאלף שנה זו הייתה תופעה נוצרית נפוצה, וכבר בברית החדשה עסק ישו בגירוש שדים. גם בספרות התלמודית דווחו מקרים כאלה, אך במשך כאלף השנים שלאחר תקופת התלמוד ועד מחצית המאה ה-16, התופעה כמעט שנשכחה מלב היהודים.
סביב שנת 1550 חזרה אל העולם היהודי השתלטות השדים על אנשים, הפעם בצורת "דיבוק". השד, שהיה מרכזי כל כך בדיבוק הנוצרי, הפך לרוח. הרוח היא נשמת חוטא שמת המשתלטת על איש, אישה או ילד יהודים ופוגע בנפשם ובבריאותם. בקמע שלפנינו הדיבוק משמש נתין של כוחות "הסטרא אחרא שבעולם".
תודה לאליעזר באומגרטן, דויד לנג, דניאל ליפסון ויעקב פוקס על עזרתם בפענוח הקמע.
  • לעוד כתבות מבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית – היכנסו לכאן.
פורסם לראשונה: 15:39, 15.06.22