"סגור".
זה השלט שנתלה ביום רביעי שעבר בכניסה למכון האונקולוגי במרכז הרפואי וולפסון בחולון, שבו מטופלים מאות חולי סרטן קשים ומורכבים. עשרות מהם, שהגיעו כהרגלם באותו בוקר לקבל את הטיפול מציל החיים במכון, קראו את השלט שוב ושוב ולא הצליחו להבין מה רואות עיניהם. הם גם לא הבינו מדוע המסדרונות כמעט ריקים לחלוטין מצוות רפואי ומדוע איש אינו ניגש לטפל בהם, או אפילו לדרוש בשלומם. “אני מזועזעת”, אמרה אישה שהגיעה למקום עם אמה, חולת סרטן שלב ארבע בלבלב, ופניה חיוורת מתדהמה. “הפקירו אותנו”. קולה הידהד בחלל.
עוד על המתחולל במכון האונקולוגי במרכז הרפואי וולפסון בחולון:
כבר שבוע וחצי שהאחיות במכון האונקולוגי בוולפסון, בית חולים ממשלתי המנוהל בידי משרד הבריאות, מסרבות להתייצב לעבודה ואת מקומן מאיישות אחיות ממחלקות אחרות. “אתה היית מוכן להגיע כל יום לעבודה שבה מתעללים בך נפשית?”, הסבירה לנו אחת מהן, שהעדיפה שלא להתראיין בשמה. “הגיעו מים עד נפש. זו לא שביתה, אנחנו בחופשת מחלה כדי לרפא את הנפש שלנו. אנחנו צריכות זמן להחלים מהעבודה עם ד”ר ברנר”.
מאחורי השלט “סגור” והטענות של האחיות עומד סיפור ארוך, קשה ומורכב, כזה שקשה להאמין שמתרחש בבית חולים ממשלתי במערכת הבריאות של מדינת ישראל. במרכזו ניצב ד”ר רונן ברנר, מנהל המכון האונקולוגי בבית החולים וולפסון, רופא עתיר זכויות אך גם בוס קשוח - ולדברי האחיות במחלקה שלו, אפילו מתעמר - שהצליח להסתכסך לא רק עם הכפופים לו אלא גם עם מנהליו ועם חלק ממטופליו.
הסיפור הזה היה יכול להישאר בגדר עימות פנימי במקום העבודה, לולא גלש למאבק יצרי רווי אמוציות הנערך על גבם של החולים הקשים והמוחלשים ביותר, כמו סימפטום למחלה ממארת שממנה סובלת מערכת הבריאות בישראל. הסיפור הזה, חשוב גם לציין, ידוע היטב זה זמן רב לבכירי משרד הבריאות. אלא ששם, כך נדמה, עומדים חסרי אונים ומאפשרים למצב להמשיך ולהידרדר, במה שהפך את בית החולים הממשלתי וולפסון לשדה קרב, שבו יוקרה ואגו מאפילים על טובת החולים. ההחלטה הדרמטית של צוות האחיות שלא להתייצב לעבודתן בשבוע שעבר, הייתה רק אחד השיאים בקרב הזה.
בשבועות האחרונים צללנו אל אחורי הקלעים של הנעשה במכון האונקולוגי בוולפסון, וגילינו תמונה שצריכה להדאיג את כל מי שמערכת הבריאות בישראל חשובה לו.

איום בגז מדמיע על בנו של מטופל

המכון האונקולוגי שמנהל ברנר נמצא בקומה השנייה של הבניין המרכזי בוולפסון. זו יחידה קטנה יחסית, שכוללת אשפוז יום עם ארבעה חדרי טיפול בלבד וצוות אחיות מצומצם. האווירה כאן בדרך כלל שקטה וקודרת. על ספסלי הברזל ממתינים בשקט החולים לתורם בטיפול הכימותרפי. חלק מהם יודעים שימיהם ספורים. במקרים רבים מי שמנצח כאן זה הסרטן, לא הרפואה.
במרחב האכזרי הזה, ד”ר ברנר הוא הסמכות העליונה, האורקל שכולם ממתינים למוצא פיו. משרדו נמצא בחדר מספר 19, מאחורי דלת כחולה שסגורה כמעט תמיד ושעליה מתנוסס השלט: “נא לא לדפוק על הדלת!”. אוי ואבוי למי שיפר את ההוראה.
6 צפייה בגלריה
דלת משרדו של ד"ר ברנר
דלת משרדו של ד"ר ברנר
דלת משרדו של ד"ר ברנר
לפני כחצי שנה העז בנו של בנימין גואטה, המטופל במכון, לנקוש על דלתו של ד”ר ברנר. ברנר, שישב בתוך החדר, סירב לענות או לפתוח. בנו של גואטה, שמן הסתם היה חרד לגורל אביו, הלך לדלפק הקבלה הסמוך וקיבל מספר שדרש ממנו להמתין לפגישה מסודרת עם ד”ר ברנר. המספר לא מצא חן בעיניו, והוא הלך לדפוק שוב על דלתו של ברנר. יכול להיות שהייתה כאן הגזמה מצד בן המשפחה, אבל האירוע הסתיים בצורה קיצונית: ד”ר ברנר איים עליו במיכל שלוף של גז מדמיע.
בדוח שחיבר מנהל מוקד הביטחון בוולפסון, המבוסס על תחקיר של האירוע, נכתב כי ברנר סיפר שהאיש דפק על דלתו “בפראות ובעוצמה רבה”. אחר כך, כך טען ברנר, התפרץ אותו אדם לתוך חדרו. רק אז ברנר, שהרגיש מאוים, שלף מתיקו מיכל גז מדמיע ואמר למבקר שאם לא יילך - ירסס אותו.
אין ספק שישנה תופעה פסולה של אלימות כלפי הצוותים הרפואיים בישראל, שאולי מצדיקה החזקה של מיכל גז מדמיע בידי רופא. אלא שגרסתו של ד”ר ברנר לאירוע מתנגשת עם גרסת קרוב המשפחה הזועם של המטופל, שטוען שהתוקפן באירוע היה דווקא הרופא. המבקר טען כי לאחר שדפק בשנית על דלתו של ברנר הרופא פתח את הדלת כשבידו כבר נמצא מיכל הגז המדמיע, תוך שהוא מכוון אותו לעבר פניו וצועק עליו שיסתלק. בדוח נקבע כי “גרסתו של ד”ר ברנר לגבי התנהלות האירוע אינה תואמת את גרסת המבקר, אשר נתמכת על ידי עדי הראייה ומזכירת המכון”.
הדוח מגלה גם שזה לא מקרה יחיד: “מעורבותו החוזרת והנשנית של ד”ר ברנר באירועים שבהם ישנה הפרת סדר מצד מטופלים ובני משפחותיהם, מעלה שאלה לגבי טיב תקשורת בינאישית מצד ד”ר ברנר... החתירה למגע על ידי הרופא (הכוונה לאיום בשימוש בגז מדמיע – א”א, נ”ב) במקרה זה הייתה מיותרת ומסוכנת.... מעורבותו של ד”ר ברנר היוותה גורם ישיר לאירוע... נכונותו של ד”ר ברנר להשתמש בגז המדמיע במבנה המכון מסוכנת לציבור”.
זה לא נגמר שם. “אחרי הבלגן הגעתי לבית החולים, כי היה צריך להמשיך לטפל באבא שלי”, אומרת חגית גואטה, בתו של בנימין, אותו מטופל שבנו כמעט רוסס בגז מדמיע. “נכנסתי לחדרו של ברנר עם אחת האחיות, שישבה שם כמעין בוררת, לבקשת ברנר. התיישבתי מולו ואמרתי לו ‘בוא נתקדם ונראה מה עושים עם אבא’. הוא ענה לי, ‘אני לא יכול להתקדם, אחיך עבריין’. ביקשתי שיניח את אחי בצד, ושיטפל באבי. הוא השיב שהוא לא יכול להמשיך ככה, שקשה לו. פתאום הוא אומר לי ‘את מפחידה אותי, את מסתכלת עליי עם העיניים’. עצמתי את העיניים ואמרתי לו ‘בוא נתקדם’”.
לדבריה, ברנר הוסיף לסרב לטפל באביה, והיא החליטה לקחת את אביה, שהיה במצב בריאותי קשה, מבית החולים. בהמשך קיבל האב טיפול בידי רופאה אחרת בבית החולים. הוא נפטר לפני ארבעה חודשים.
אירוע הגז המדמיע ממחיש היטב את האווירה במכון האונקולוגי בתקופת ברנר: שילוב של התנהלות אגרסיבית, פחד והתנשאות, שגולשים במקרי קיצון עד כדי אלימות. “שלטון אימה”, מגדיר זאת אדם שעבד עם ברנר בעבר. מי שיכולות להעיד על כך טוב מכולן הן האחיות במכון, אלו שמבלות שם שעות ארוכות, יום אחר יום.
אחות במכון: “יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא מציל חיים, אבל יש מקרים שבהם הוא מתעלל בחולים”
בשיחה שערכה אחת מהן עם גורם בבית החולים וולפסון, ושסיכום שלה הגיע לידי “7 ימים”, היא מתלוננת שד”ר ברנר מתנהג בצורה “אגרסיבית ורומסת” כלפי האחיות. היא מספרת כיצד היא עצמה חוששת להיכנס אליו כדי לבקש ממנו הנחיות לטיפול. פעם אחת, לדבריה, הייתה צריכה לשאול את ד”ר ברנר כיצד לנהוג במטופל שהגיע למכון כשהוא חלש, לאחר שלא אכל שבוע, עם תחושה של מחנק בגרון. כשנכנסה לחדרו של ד”ר ברנר הוא צעק עליה: “זו החייאה? אם זה לא החייאה אל תפני אלי!”. האחות הרגישה לדבריה מותקפת ובתחושה של חוסר מענה.
בהמשך השיחה, כך כתוב, “האחות התייחסה לתחושת התסכול וחוסר האונים, כשהמנהל לא מעדכן את האחיות במשמרת לאן הוא הולך, כשמנסים להשיג אותו טלפונית הוא לא עונה, מנתק את הטלפון ואין לדעת מתי ישוב, כשיש מטופלים שמחכים לו במכון”.
העיכוב במענה של ד”ר ברנר יכול להגיע למצבים אבסורדיים. כך, למשל, מספרת אותה אחות על חולה שהגיע לטיפול ראשון במכון ב־7.7.21 ונפטר ב־20.7. רק חודש אחרי פטירתו של החולה, ב־20.8, שלח ד”ר ברנר בקשה לאישור תרופה עבורו.
לדברי אותה אחות, למרות העומס במכון, ד”ר ברנר “מציף את המכון בחולים שמגיעים מהרגע להרגע, ללא זימון או תור מסודר. יש רופאה אחת במכון שכולם פונים אליה והיא על סף קריסה. היא היחידה שנותנת מענה לאחיות ולמטופלים”. היא טוענת שמה שמעניין את ד”ר ברנר זה “השם שלו והתהילה שלו... שמו הולך לפניו והוא מייחצן את עצמו, מוכר תקווה. במכונים אחרים מסבירים למטופלים על סוף דרכם. החולים הללו מסכנים מאוד ובאים לד”ר ברנר שמפיח בהם תקווה מחודשת לחיים”. לדבריה ברנר איש מכירות מעולה, שהחולים נשבים בקסמיו. הם מגיעים למכון עם ניצוץ בעיניים, ואחרי חודש חלקם מתחיל להכיר במציאות. “יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא מציל חיים, אבל יש מקרים שבהם הוא מתעלל בחולים”, קובעת אותה אחות.

"בלב כבד אנו מבקשות לעזוב את המכון האונקולוגי"

הטענות הללו כלפי ד”ר ברנר חוזרות במפורש גם במכתב שנשלח למנהלת בית החולים בראשית חודש מאי השנה, ושנחשף לראשונה ב”ידיעות אחרונות”. “יחסי העבודה של ד”ר ברנר אלינו האחיות אינם תקינים ואינם מכבדים”, כותבות בו שבע האחיות העובדות במכון. “אנו עוברות מסכת התעללות מילולית הכוללת צעקות, השפלות, השמצות, יחס מזלזל, ציניות, הסתה, האשמה ואפילו נקיטת סנקציות נגדנו והתעמרות. התנהגות משפילה זו כלפינו מתרחשת למרבה הצער גם בפני המטופלים ובני משפחותיהם, מה שמבייש ומבזה אותנו”.
אך מה שבעיקר מפריע לאחיות, הוא היחס של ברנר למטופלים. “אופן התנהלותו המקצועית של ד”ר ברנר מול המטופלים לקויה”, הן כותבות. “הוא מבטיח למטופלים שיצור איתם קשר לגבי המשך הטיפול שלהם ומשתהה בכך. מדי יום חולים ובני משפחותיהם מתקשרים למכון לאחר המתנה ארוכה לזימון לטיפול ובקשה לדעת מה קורה עם הטיפול שלהם, כשהם כועסים וזועקים בצעקות ששוברות את ליבנו. אנו חסרות אונים, מיואשות ומתוסכלות ואין באפשרותנו לעזור להם”.
לעומת זאת, לדברי מירי ויזל, אחות לשעבר שעבדה עם ד”ר ברנר במחלקה אחרת, היא מעולם לא ראתה אותו מתנהג בצורה בעייתית כלפי האחיות. “אני 40 שנה אחות, והמחויבות של ד”ר ברנר לחולים שלו זה משהו שהוא יוצא דופן”, היא אומרת להגנתו. “ולא כי שאר הרופאים בישראל לא טובים, אלא כי באמת כל חולה בשבילו מהווה עבורו אתגר, לא בשביל האגו אלא כי הוא באמת רוצה להבריא את החולים. קשה לו לוותר על אנשים. אלה צורך ורצון לעשות כל מה שאפשר כדי להצליח לתת לחולה עוד זמן ואיכות חיים בזמן הזה. אני חושבת שרופא כזה, שהולך נגד הסיכויים, ראוי להערכה”.
אלא שהאחיות שעובדות כיום במכון נשמעות אחרת לגמרי. “תנאי הלחץ והעלבונות פוגעים בתפקוד שלנו ובטיפול במטופלים בצורה בטוחה ומיטבית”, הן כותבות. “הדברים שהוצגו מתארים מצב מקומם ובלתי אפשרי. המכון יקר לליבנו מאוד וגם המטופלים, ובתנאים אלה לא ניתן להעניק את הטיפול הטוב ביותר שלו הם ראויים. אנו האחיות לא נוכל להמשיך במכון באופן הזה. בצער רב ובלב כבד אנו מבקשות לעזוב את המכון האונקולוגי”.
כבר במכתב הזה ב־9 במאי, התריעו האחיות כי אם ברנר לא יפוטר, הן יעזבו לאלתר את המכון. כשקוראים את המכתב הזה, אפשר אולי להבין אותן.
6 צפייה בגלריה
ד"ר רונן ברנר
ד"ר רונן ברנר
מושיע או מתעמר? ד"ר רונן ברנר
(צילום: אתר המרכז הרפואי וולפסון)
ואלה לא רק האחיות. גם חלק מהמטופלים של ד”ר ברנר חשים כי הוא התעמר בהם. יוגב פגש את הסרטן לראשונה בגיל ארבע (לבקשת המשפחה, השמות בדויים). “יום אחד הוא התחיל פתאום לבכות ולהתלונן שכואבת לו הרגל”, נזכרת אימו, רחל. “לקחנו אותו לבית החולים קפלן ואישפזו אותו במחלקה האורתופדית. חשבו שמדובר בבעיות גדילה”, מצטרף אביו, דניאל. “אחרי שלושה שבועות מצאנו את עצמנו בטיפול נמרץ, עם ילד שנמצא על סף מוות. מדדו לו חום של 42 מעלות, וגם זה רק בגלל שהסקאלה במדחום מגיעה עד 42. קשה לי לתאר מה עובר על הורים שעומדים ליד ילד בן ארבע, ורואים את הצוות הרפואי שופך עליו דליים של מי קרח כדי להוריד לו את החום. אז גם גילינו שיש לו לוקמיה”.
זו הייתה, למרבה הצער, רק ההתחלה. במשך 30 שנה ישבו רחל ודניאל ליד מיטת בנם בבתי חולים ברחובות, בירושלים, בתל־אביב, בחולון, בניו־יורק ובבוסטון, ועודדו אותו כשנלחם על חייו. 30 שנות טלטלה רפואית ונפשית – פעם יוגב מנצח, ופעם הסרטן. השתלת מח עצם (“הסיכויים היו אחד לשישה מיליון, אבל בסוף מצאנו תורמת בארצות־הברית ויוגב ניצל”), גידול סרטני במוח (“גילינו את זה דקה לפני בר־המצווה שלו, זה כנראה היה בגלל ההקרנות שעבר כילד”), ושנים של התמודדות עם בעיות קוגניטיביות שנבעו כתוצאה מהטיפולים ומהניתוחים (“אחרי הוצאת הגידול מהמוח יוגב נותר עם צרכים מיוחדים, אבל סבבה. הילד הרי גסס פעמיים, והנה הוא צוחק, רץ, שומע מוזיקה”).
השבוע ישבו שני הוריו שבעי הקרבות בביתם, שם תמונות של יוגב מחייכות מהקירות. הם היו איתו בטיפולים הניסיוניים, בהחלמות האיטיות מניתוחים ובפעם ההיא שהתברר שתרומת מח העצם הופשרה בטעות וצריך להשיג תורם חדש. הם ראו מקרוב את המחלקה האונקולוגית בהדסה ואת המחלקה הנוירולוגית באיכילוב, עברו עם יוגב אינספור אשפוזי יום וטיסות בהולות לחו”ל; הכל נמעך לתוך סיפור רפואי עיקש, נחוש, מתיש. תקווה, עצב וסימוני מארקרים שמעידים על נסיגה רק כדי לגלות שהסרטן השתחל שוב מאיזו פרצה. סרט רע.
ובכל הזמן הזה, יוגב היה יוגב. “אישיות נדירה”, אומר אביו, דניאל. “מעולם לא התלונן, לא בכה, לא שאל ‘למה דווקא אני?’”. אחרי הניתוח להוצאת הגידול הסרטני מהמוח בגיל 13, יוגב הפסיק לגדול, פיזית ומנטלית. “פיטר פן”, קוראים לו הוריו, כשהם מובילים אותנו לסיור ביחידת הדיור הקטנה שבה התגורר לצידם עד גיל 34, עם פוסטרים של מייקל ג’קסון והופה היי. הוא השתתף במסגרות לבעלי צרכים מיוחדים, עבד בחנות תקליטים, נסע לבדו באוטובוסים. “חיינו והיינו מאושרים”, אומר דניאל. “הוא היה ג’וקר קטן, ילד אהוב שחודר לנשמה”, משתנקת רחל, ודמעה קטנה מבצבצת בזווית עינה. “ואז הגיעה שנת 2019”.
הפעם זו הייתה צהבת. בדיקה מעמיקה יותר גילתה שמדובר בגידול בכבד. גזר דין מוות. “הוא אושפז בקפלן, עד שאמרו לנו שם ‘אין מה לעשות, מצטערים. קחו את הילד הביתה’”, משחזר האב, שכהרגלו לא התכוון לוותר. “למחרת הגענו לאיכילוב. שם החליטו להאריך את חייו על ידי כימותרפיה, מה שפגע במערכת החיסונית, ואז התחילה סדרה של אשפוזים כתוצאה מזיהומים”. וכל הזמן הזה, יוגב חייך. “בשלב מסוים גם באיכילוב אמרו לנו שאין הרבה מה לעשות”, ממשיך דניאל. “ואז ביררנו וביררנו, עד שקיבלנו שביב של תקווה – שמענו על ד”ר ברנר”.
ד”ר ברנר נודע כאחד שלא מוותר על אף חולה, מוח רפואי מבריק שחושב מחוץ לקופסא, קרן אור באפילה. בפגישה עמם, כך מספרים ההורים, היה ד”ר ברנר נעים וסבלני. הוא המליץ על טיפול ניסיוני באמצעות תרופה חדשנית, הבטיח ללוות את יוגב באופן אישי במהלך הטיפול, ונתן להם את הטלפון הפרטי שלו. “הוא היחיד שאמר לנו שיש סיכוי”, מספר האב דניאל.
ההורים, מלאי תקווה מהשיחה עם ד”ר ברנר, התייצבו בוולפסון. אך קריאה בהתכתבויות הווטסאפ בינם לבין ד”ר ברנר, מגלה שככל שהתברר שהטיפול ביוגב אינו מניב תוצאות כפי שקיווה, כך הלך ד”ר ברנר ונמוג. אם בראשית הדרך היה זמין יחסית, הרי שבמהרה הפך למרוחק ומנוכר. “יוגב מקיא ומקיא כל היום. מרגיש איום ונורא ומותש לחלוטין”, כותב לו לדוגמה האב בהודעה ב-1.6.20 אך ברנר לא מגיב, גם לא להודעה שנשלחת מהאב למחרת, וגם לא לזו ששולח דניאל כעבור שלושה ימים, ובה הוא מבקש: “אנא דבר איתנו. אין לנו מושג מה קורה”. מדי פעם ברנר מפציע, בהודעה לאקונית וקצרה, אך אז נעלם שוב לפרקי זמן ארוכים, בעוד מצבו של יוגב ממשיך להידרדר.
אם למטופל: "היינו שבויים בידיים שלו ואני מכה על חטא כל יום, אני לא סולחת לעצמי. הייתה רופאה ששמעה את הסיפורים שלי ואמרה לי, ‘רחל, תעזבי את הרופא הזה’. אמרתי לה שאני לא יכולה. כהורה, כשאומרים לי שיש אחוז מסוים להציל את הילד שלי, אני נשארת”
ההורים רחל ודניאל מכירים, לצערם הרב, לא מעט רופאים. ובכל זאת, לדבריהם מעולם לא נתקלו ביחס כמו זה שקיבלו מד”ר ברנר. “הוא כמעט אף פעם לא יצר איתנו קשר ביוזמתו”, אומר דניאל. “ובאנו לוולפסון רק בגללו, כי הוא אמר ‘אני אטפל בכם’”. לדברי רחל, ד”ר ברנר גם התנהג בבוטות. “צורת דיבור מכוערת, גסה, כועס תמיד, תמיד חסר סבלנות”, היא מספרת. “יום אחד חיכינו לו לפגישה, ובדיוק כשהוא הגיע קיבלתי טלפון חשוב, והלכתי לרגע הצידה ללחוש ‘אני אחזור אליך’. ברנר התעצבן וצעק עלי: ‘אני בא לפה ואת מדברת בטלפון?!’”.
רחל ודניאל היו מוכנים לסבול את התנהגותו של ברנר, בשם הסיכוי להציל את בנם. הם המתינו לו במשך שעות לפגישות, רדפו אחריו בהודעות ובשיחות טלפון, ספגו לדבריהם את היחס המשפיל שלו. “בלעתי את כל הצפרדעים”, אומרת רחל. “היינו שבויים בידיים שלו ואני מכה על חטא כל יום, אני לא סולחת לעצמי”, אומרת האם. “הייתה רופאה ששמעה את הסיפורים שלי ואמרה לי, ‘רחל, תעזבי את הרופא הזה’. אמרתי לה שאני לא יכולה. כהורה, כשאומרים לי שיש אחוז מסוים להציל את הילד שלי, אני נשארת”.
והם נשארו, עד הסוף המר. “אתה הרופא”, סימס דניאל המיואש לד”ר ברנר ב-17.8.20. “אתה האלוהים שלנו. אנחנו בידיים שלך. רק בך שמנו מבטחנו. הפגנת ביטחון, האמנו (בך) מכל הלב. התנהגנו בדחילו ורחימו. (אבל) אין דרך לטפל בילד בצורת תקשורת כזאת שאתה לא עונה על שאלות מפורשות וחשובות. אומר שתבוא לראותו בבית החולים ולא מגיע. ואני יושב וממתין כמו אידיוט שתחזור אלינו. תדריך אותנו, תפיח תקווה”. ההודעה הזו דווקא נענתה על ידי ד”ר ברנר. “תביא אותו מחר למחלקה”, כתב ביובש. שבוע אחר כך, יוגב הלך לעולמו.
לקח להוריו של יוגב, שבמשך שנים היו נתונים כל כולם במאבק למען בנם, קצת זמן לעכל את חוויית הפרידה ממנו. במאי 2021, כמעט שנה לאחר מותו, הם אזרו כוחות לנסח מכתב לבוסית של ד”ר ברנר, מנכ”לית בית החולים וולפסון, ד”ר ענת אנגל. “היחס שהבן היקר שלנו קיבל מד”ר ברנר, כמו גם אנחנו הוריו, הוא חסר תקדים ביחסים בין רופא למטופל”, כתבו לה. “אדם זה המכנה עצמו ‘רופא’, לא השיב לעשרות פניות אליו, חלקן היסטריות. לא ענה לטלפונים, נעלם”.
מכתבים ברוח זו שלחו ההורים הנסערים גם לנציב הקבילות במשרד הבריאות ולגורמים נוספים במערכת הבריאות. “איש לא יחזיר לנו את בננו הנפלא, ואין ברצוננו לבקש נקמה”, כתבו להם. “אנחנו מבקשים שתקראו את המכתב בתשומת לב רבה, ואולי תמנעו או לפחות תמזערו את סבלו של הקורבן העתידי הבא”.
בעקבות מכתב התלונה של רחל ודניאל, הגיב ברנר לנציג הקבילות באומרו כי “לאורך כל הטיפול היו ההורים בקשר טלפוני וקשר ווטסאפ הדוק איתי ועם אנשי צוות אחרים במכון, כולל שיחות טלפון בסופי שבוע ובשעות ערב מאוחרות. לצערנו החולה לא הגיב לטיפול ונפטר לבסוף”. ברנר אף טען כי לאחר פטירת הבן, האב דניאל הכפיש ואיים עליו בהודעות ווטסאפ, טענה שבני המשפחה מכחישים בכל תוקף. במשרד הבריאות מתנהלת בימים אלה בדיקה מעמיקה של המקרה.

דפוס התנהגות שחוזר על עצמו

אפשר לטעון שהזעם של הוריו של יוגב כלפי ד”ר ברנר, הוא בסך הכל שלב נוסף בתהליך האבל. אפשר להתייחס לזוג ההורים המסור הזה כמי שחשים זעם כלפי רופא שלא הצליח להציל את בנם, אחרי שהסרטן כירסם בגופו במשך שנים ולא הותיר לו סיכוי. אפשר לעשות זאת, עד שמגלים שזו ממש לא הדוגמה היחידה.
תחקיר “7 ימים”, המבוסס על עשרות מסמכים פנימיים ושורה של עדויות, מגלה שדפוס ההתנהגות של ד”ר ברנר כלפי משפחתו של יוגב חוזר על עצמו שוב ושוב עם מטופלים נוספים: זה מתחיל בהבטחות נפלאות על אודות טיפול רפואי מציל חיים ויחס אישי בלתי מתפשר, נמשך בניתוק מגע ובהתנהלות בוטה ומזלזלת, ומסתיים בזעם ולעיתים גם במכתבי תלונה.
לעיתים, בני המשפחות של המטופלים כל כך מיואשים, עד שהם מגיעים עד למשרדה של מנהלת בית החולים בעצמה. “הגיעה אליי ללשכה גברת, שאמה מטופלת במרפאה האונקולוגית, להתלונן על ד”ר רונן ברנר”, כותבת מזכירתה של מנהלת בית החולים באפריל השנה לנציגת פניות הציבור בוולפסון. “התלונה בעיקר על דפוס התנהלות מזלזל ולא מקצועי, והמתנות ארוכות”. נציגת תלונות הציבור ענתה לה: “ניסיתי להתקשר ולא היה מענה. אנסה שוב בהמשך היום”.

“בזכותו אמא שלי קיבלה עוד שנתיים לחיות"

“יש כאוס שלם במחלקה”, אומרת לנו השבוע בתה של מטופלת אחרת במכון. “אם קובעים למטופל תור בשעה 11:00, הוא לא יצא לפני 16:00 מבית החולים. זה אבסורד לגמרי שחולה אונקולוגי אמור להמתין כל כך הרבה שעות”.
לדבריה, “אין לי אצבע מאשימה ספציפית נגד ד”ר ברנר, הוא רופא טוב. אבל כל דרך ההתנהלות בעייתית. הוא אומר שהוא ידאג לסדר לאמא פגישה באסף הרופא, ואז לא חוזר לעדכן אותה שזה לא אפשרי. הוא אומר שיקבל תשובה לבדיקה תוך שבועיים, למרות שהוא יודע שזה בלתי אפשרי בתוך שבועיים. זה קורה לעוד אנשים, אבל הרוב הגדול מתלונן על כך בחדרי חדרים ובמסדרונות”.
למה? “כי הם פוחדים שהם לא יקבלו טיפול כמו שצריך אם יתלוננו”.
חשוב להבהיר: כמו הסרטן, גם הסיפור הזה אינו שחור או לבן. לזכותו של ד”ר ברנר עומדת קריירה ארוכה ומרשימה, הכוללת שורה של הצלחות מקצועיות ורפואיות. הוא נחשב לרופא פורץ דרך, שהיה מעורב במחקרים חדשניים ונמצא בקדמת המאבק במחלת הסרטן. וחשוב מכך, ד”ר ברנר הציל לא מעט מטופלים בשנים האחרונות, לעיתים כאלו שאיש מלבדו לא נתן להם סיכוי לחיות. לטענת המטופלים המרוצים, הבעיות במכון האונקולוגי נובעות מהתנהלות בית החולים וולפסון.
“רק בגלל הפוליטיקה בוולפסון ד”ר ברנר לא מצליח להגיע לפציינטים. היום פגשתי אותו וקיבלתי טיפול מעולה ממנו”, אומר בן משפחה של מטופל במכון. לדברי עדינה אנקר, חולת סרטן המטופלת במכון, “ד”ר ברנר נלחם למען החולים, לא למען עצמו. בזכותו חולים רבים מגיעים לטיפול בוולפסון. אני מודה לו על המסירות ועל ההקרבה”.
“בזכותו אמא שלי קיבלה עוד שנתיים לחיות, אי אפשר לקחת את זה ממנו”, מצטרפת ניצן סיטבון, שבעקבות הטיפול במכון של ד”ר ברנר הסרטן בלבלב של אמה נמצא בנסיגה. “ד”ר ברנר נהג בה בסבלנות, נתן לה תקווה וטיפל בה בעדינות. הבוסט של האנרגיה שהוא נתן לה, הפך אותה ללוחמת”. לדבריה, “גם כשפניתי אליו בהודעות בטלפון הוא מיד התייחס וענה. אין פעם אחת שלא ראיתי אותו מסתובב בחדרים ובודק את המצב של כל המטופלים שלו”.
תמר רצאבי, שאחותה ענת מטופלת גם כן אצל ד”ר ברנר לאחר שאובחנה עם סרטן בלבלב, משבחת את יחסו של ד”ר ברנר. “הוא העניק לנו עוד שנה איתה, נלך אחריו לכל מקום”, היא אומרת. “אנחנו מאמינים בו מבלי לבחור צד בין האחיות לבינו. האחות שמטפלת באחותי מסורה והקשר נהדר, אבל אחותי נפגעה ומרגישה שזנחו אותה”.
6 צפייה בגלריה
משבחת את הרופא הבכיר. תמר רצאבי מחבקת את אחותה ענת מטופלת של ברנר
משבחת את הרופא הבכיר. תמר רצאבי מחבקת את אחותה ענת מטופלת של ברנר
משבחת את הרופא הבכיר. תמר רצאבי מחבקת את אחותה ענת, מטופלת של ברנר
(צילום מהאלבום הפרטי)
לאחר שביתת האחיות ביום רביעי שעבר, אף חתמו עשרות מטופלים של ברנר ובני משפחותיהם על מכתב לשר הבריאות, ניצן הורוביץ, ולמנכ”ל משרדו פרופ’ נחמן אש. גם במכתב הזה הם תוקפים את הנהלת וולפסון. “רק בכוחכם להביא לפתרון הסיטואציה האיומה שאליה נקלענו, למנוע פגיעה בנו ובבני משפחתנו ובהתנהלות המסורה והבלתי מתפשרת של ד”ר ברנר, שמעניק לנו טיפול מיטבי”, כתבו. “אנו מבקשים מכבוד השר להתערב בדחיפות באופן אישי בנעשה בביה”ח הממשלתי וולפסון”.
אין ספק שד”ר ברנר הוא רופא עתיר זכויות והצלחות. ובכל זאת, במכון האונקולוגי שהוא מנהל בשש השנים האחרונות בוולפסון, קורה משהו רע מאוד, שמאיים על בריאותם ועל איכות חייהם של מאות חולי סרטן.
6 צפייה בגלריה
הכאוס משתולל והחולים משלמים. המכון האונקולוגי וולפסון
הכאוס משתולל והחולים משלמים. המכון האונקולוגי וולפסון
הכאוס משתולל והחולים משלמים. המכון האונקולוגי וולפסון
חזרה לאחיות במכון האונקולוגי בוולפסון. למרות שהאיומים שלהן שלא להגיע לעבודה הועברו להנהלת וולפסון ולמשרד הבריאות כבר לפני יותר מחודש, איש לא הצליח למנוע מצב שבו המכון האונקולוגי מגיע לכדי קריסה. בנוסף, לפני כשלושה חודשים פנתה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות בעניין טענות נשות הצוות, ואנשי חטיבת בתי החולים הממשלתיים שוחחו עם האחיות. הם שוחחו גם עם ברנר, שהציג את הדברים כתולדה של סכסוך אישי עם אנגל. במשרד הבריאות אמרו אז שימנו ועדת בדיקה, אבל בינתיים האחיות לדבריהן לא יכלו להמשיך לעבוד במכון. לבסוף הוקם צוות בדיקה אך רק עכשיו, אומר גורם בבית החולים, משרד הבריאות האיץ את עבודתו בעקבות ה”השבתה” שאותה נקטו האחיות.

הנהלת וולפסון מעדיפה ללבות את האש?

גורם אחר בבית החולים מתאר את המציאות שמצטיירת בעיניהם של עובדים בוולפסון מחוץ למכון האונקולוגי, ואיך המשבר שמתחולל בו יצא משליטה. לדבריו, עבודתן של האחיות במכון אמנם שוחקת וקשה, והיעדר כוח האדם ודאי אינו תורם לכך. במקביל, נוצר מצב שבו אין דיאלוג בין האחיות לרופאים. לטענת הגורם, עזיבתן את המחלקה גרמה למשבר אמון עם המטופלים, והן לא היו מעיזות לפעול כך ללא גיבוי מהנהלת בית החולים. לדבריו, התחושה היא שההנהלה מתסיסה את השטח במקום לסייע לצדדים בעזרת פתרונות אפשריים, כמו תוספת כוח אדם הן לאחיות והן לרופאים.
באופן אבסורדי, אחת האחיות אמרה לנו בפירוש כי ההחלטה שלא להגיע לעבודה נתמכה בידי הנהלת בית החולים, בכבודה ובעצמה. הדברים הללו מעוררים את התחושה, שהנהלת וולפסון מעדיפה ללבות את האש בסכסוך בין ברנר לאחיות, במקום לפתור אותו. מדוע?
כבר יותר משנתיים שמנהלת וולפסון, ד”ר ענת אנגל, מצויה בעימות אישי ומקצועי עם ברנר. לדבריו היא מנסה לעשות לו “סיכול ממוקד” ולהביא לפיטוריו, במלחמה שבה כל האמצעים כשרים, כולל הסתת האחיות במכון נגדו.
המקור לעימות נמצא בוויכוח שהתגלע בין אנגל וברנר ב-2019. אז ביקש ברנר, שידוע כרופא שמשתמש בתרופות ובטיפולים חדשניים, להעניק לכמה ממטופליו תרופות ניסיוניות שלא היו כלולות בסל התרופות, ושלדבריו היו יכולות להציל חיים. בהנהלת בית החולים סירבו לאשר את השימוש בתרופות הללו באופן גורף, ודרשו מברנר מסמכים ואסמכתאות. מיד לאחר מכן, הופיעו בתקשורת כתבות המציירות את הנהלת בית החולים כמי שמייצרת “סחבת מסכנת חיים”.
6 צפייה בגלריה
"דם רע בינה לבן ברנר". מנהלת ביה"ח וולפסון ד"ר אנגל
"דם רע בינה לבן ברנר". מנהלת ביה"ח וולפסון ד"ר אנגל
"דם רע בינה לבין ברנר". מנהלת ביה"ח וולפסון ד"ר אנגל
(צילום: ליאת מנדל)
לדברי גורם במשרד הבריאות, “זה הפך למלחמת עולם. הסכסוך הזה חרג מגבולות הטעם הטוב, כאשר ברנר טוען שהמהלכים של בית החולים נעשו במכוון נגדו”. לדברי אותו גורם, נראה שברנר הפעיל קשריו בתקשורת כדי ש”כל דבר שאפשר לכתוב נגד מנהלת בית החולים ובית החולים, ייכתב”. אדם אחר שבקיא בהתנהלות סביב האירוע אומר ש”ענת (אנגל) הרגישה תחת מתקפה מאורגנת”.
בעקבות המחלוקת בין ברנר להנהלת וולפסון, שקיבלה גם ביטוי תקשורתי ולוותה בתלונות מצד מטופלים על הטיפול הירוד במכון האונקולוגי, הקים מנכ”ל משרד הבריאות ועדה שנועדה להכריע בין הצדדים, וכן לבחון את הסוגיה הרחבה של אישור תרופות מהסוג הזה. בראש הוועדה הוצבה פרופ’ תמר פרץ־יבלונסקי, עד לאחרונה מנהלת המכון האונקולוגי בהדסה עין כרם. דוח הוועדה, שהוגש למנכ”ל משרד הבריאות במהלך 2019, היה חסוי ומתפרסם כעת לראשונה.
על פי הדוח, ההחלטה על הקמת הוועדה התקבלה לאחר שבמשך כמה חודשים “התעוררו חילוקי דעות קשים בין הנהלת המרכז הרפואי וולפסון לבין ד”ר רונן ברנר. בין הצדדים נוצר קושי משמעותי בעבודה תקינה, והתפתחו יחסי עבודה עכורים ושיח בעייתי”.
קצרה היריעה מלהיכנס לכל מסקנות הוועדה, אך ניתן להבין שברמה המקצועית, התרשמה הוועדה כי שני הצדדים התנהלו בצורה בעייתית, כשעיקר הביקורת מופנה להנהלת וולפסון. כך, למשל, קבעה הוועדה כי הנהלת בית החולים שינתה את המדיניות שלה בנוגע לאישור תרופות ניסיוניות, “מבלי שקדם לכך תהליך ודיון סדור ומתועד על מהות השינוי, וללא הסבר על הרקע לשינוי”. עוד קבעה הוועדה כי “התנהלות זאת נובעת בחלקה מהיות ההנהלה חדשה וחסרת ניסיון”.
מסגרת הוועדה טענה הנהלת וולפסון, כי הניסיון ליישב את המחלוקות המקצועיות עם ד”ר ברנר “נתקלה באטימות ובחומה בצורה מצד ד”ר ברנר ולא ניתן היה לנהל כל שיח ענייני מולו ומהר מאוד השיח עבר לשיח אלים ותוקפני מצידו”
על פי בדיקת הוועדה, ד”ר ברנר הופתע מאוד מהשינוי במדיניות בית החולים, לאחר שהורגל במשך שנים כי ההנהלה משמשת אך ורק כ”חותמת גומי” לבקשותיו לשימוש בתרופות ניסיוניות: “ד”ר ברנר לא השכיל להכיל את השינוי במדיניות ההנהלה החדשה שבהחלט מעורבת ומתערבת בהחלטה ובבקשות שמופנות אליה. ד”ר ברנר פירש זאת, כניסיון מצד ההנהלה לפגוע בשיקול הדעת שלו ובמקצועיות שלו, ואף הרחיק לכת בטענה כי שיקולים זרים מניעים את ההנהלה, ולדבריו התרשם כי ההנהלה איננה שמה את טובת המטופל והרצון להעניק לו את הטיפול המיטבי בסדר העדיפות הראשון”.
לצד זה, ראוי להדגיש שהוועדה התרשמה מאוד “מהידע הנרחב שלו (של ד”ר ברנר) בחידושים בטיפול בתחום האונקולוגי, מהחמלה, מהמסירות שלו לחולים ורצונו העז לסייע למטופלים, להיטיב עימם ולמצוא מזור למחלתם”.
מכל מקום, לאחר שפרצה המחלוקת בין הצדדים, היחסים ביניהם הידרדרו במהירות: “הוועדה מצאה כי ד”ר ברנר לא שיתף פעולה עם דרישות ההנהלה, לא השלים את המסמכים החסרים או בסופו של דבר העביר אותם בעיכוב משמעותי, והכל נעשה בשיח תוקפני, אלים ולא מכבד. בחלק מהמקרים, כתוצאה מהתנהלותו נגרמו בין השאר העיכובים שתוארו לעיל”.
בסיכום הדוח כותבים חברי הוועדה: “שני הצדדים תרמו לליקויים שהתפתחו, שני הצדדים אחראים יחד ולחוד כאשר כל צד תורם את חלקו לפרשה עגומה זאת. לדעתנו, מתוקף מעמדה וסמכותה להנהלה אחריות כבדה יותר בליקויים שנפלו. מנגד נראה שד”ר ברנר אינו מקבל את מרות ההנהלה ואת היותו כפוף לה, ועשה שימוש בשיח אלים ותוקפני"
מי שבעיקר סבלה מהתנהלותו של ברנר היא סגנית מנהלת בית החולים, אונקולוגית במקצועה, שהייתה אמונה על אישור בקשותיו לתרופות ניסיוניות. “השיח לטענתה שנוצר הוא הרבה מעבר לאלימות מילולית והיא אף הביעה חשש לפגיעה פיזית בה. לדעת הוועדה, ד”ר ברנר איננו מקבל את עובדת היות בית חולים מקום בעל מבנה היררכי, ובו להנהלת בית החולים עומדת זכות המילה האחרונה”.
במסגרת הוועדה טענה הנהלת וולפסון, כי הניסיון ליישב את המחלוקות המקצועיות עם ד”ר ברנר “נתקלה באטימות ובחומה בצורה מצד ד”ר ברנר ולא ניתן היה לנהל כל שיח ענייני מולו ומהר מאוד השיח עבר לשיח אלים ותוקפני מצידו”. אנשי הוועדה התרשמו כי “ההנהלה, לאור התנהלותו של ד”ר ברנר והאלימות שהפגין, הרימה ידיים, והתחושה הייתה כי היחסים הגיעו למבוי סתום תוך ניסיון להטיל את האשמה והאחריות על ד”ר ברנר. לעיתים, כאשר מדברים בהנהלה על ד”ר ברנר ועל המכון שהוא מנהל, נשמע שמדובר ברופא ומכון שנמצאים ביקום או במוסד רפואי אחר, ולא במי שנמצא תחת ניהולם ואחריותם”. למרות זאת, לאורך כל התקופה הזו נותר ברנר בתפקידו, וזאת על אף רצונה של אנגל לפטרו. לדברי מספר גורמים במערכת הבריאות, הקושי לפטר את ברנר נובע, בין היתר, מכך שהוא נבחר לאחרונה ליו”ר ועד הרופאים בוולפסון.
בסיכום הדוח כותבים חברי הוועדה: “שני הצדדים תרמו לליקויים שהתפתחו, שני הצדדים אחראים יחד ולחוד כאשר כל צד תורם את חלקו לפרשה עגומה זאת. לדעתנו, מתוקף מעמדה וסמכותה להנהלה אחריות כבדה יותר בליקויים שנפלו. מנגד נראה שד”ר ברנר אינו מקבל את מרות ההנהלה ואת היותו כפוף לה, ועשה שימוש בשיח אלים ותוקפני”.
הוועדה המליצה למשרד הבריאות לפעול למען החולים שנפגעים ישירות מהמחלוקת הזו, וכן “לנסות לסייע ביישוב הסכסוך ולתת לצדדים כלים להפחית את האש והלהבות”. מאז חלפו שלוש שנים, ובמשרד הבריאות, אומר לנו גורם הבקיא בדברים, “לא עשו דבר”.
מה שכן עשו במשרד, היה לזמן את ד”ר ברנר לשיחת נזיפה. מנכ”ל משרד הבריאות דאז, פרופ’ חזי לוי, נאלץ להורות לד”ר ארז און, אז ראש חטיבת המרכזים הרפואיים הממשלתיים, לזמן את ברנר לשיחת בירור בגין התנהלותו האגרסיבית. “גילית התנגדות ניכרת ולעיתים בוטה בהתבטאויותייך ביחס להנהלה”, כותב ד”ר און לברנר באוקטובר 2020. “אני מוצא שהתנהגותך לא הייתה ראויה ולא מקבל את טענתך שהתנהגותך הייתה נכונה ומנומסת. גם בעת מחלוקת מקצועית, יש לשמור על יחס הולם ומכבד כלפי עמיתים לעבודה וכמובן כלפי המנהלים שלך. אני דורש שתפנים ותאמץ את נורמת ההתנהגות הנדרשת ממך כרופא בכיר וכמנהל במרכז הרפואי, ותנהג בהתאם”.

ד”ר זהבית זיו־נר, מנהלת וולפסון הקודמת: "יש פה קנוניה נגדו”

האם התלונות הנוכחיות על תפקודו של ברנר כמנהל המכון האונקולוגי, הן אכן תולדה של הסתה מצד הנהלת בית החולים, כפי שהוא עצמו טוען? “מעולם לא היו בעיות במכון האונקולוגי בתקופתי”, אומרת ד”ר זהבית זיו־נר, מנהלת וולפסון הקודמת ומי שעזבה את תפקידה במאי 2018, שנה לפני פרוץ הסכסוך בין ברנר לאנגל. “עד אז מעולם לא היו בעיות בהתנהלות של ד”ר ברנר, בהתנהגות שלו, או בטענות של האחיות כלפיו. היה רוגע תעשייתי מוחלט. מאז עברו ארבע שנים, אז למה זה קורה רק עכשיו? בן אדם פתאום הפך עורו והתחיל להיות לא נחמד? דעתי האישית – יש פה קנוניה נגדו”.
גם שורה ארוכה של גורמים אחרים עימם שוחחנו בוולפסון, טוענים שהם מעולם לא נתקלו בהתנהגות בעייתית מצידו של ברנר וכי הנהלת בית החולים מתנכלת לו. לפחות שניים מהם מספרים שגם הם סבלו ממכתבי תלונה נגדם, שלטענתם הונדסו בידי הנהלת וולפסון, לאחר שהסתכסכו עם גורמים בהנהלה. “זה ידוע כבר כמה שנים שיש דם רע בין ברנר לענת אנגל”, אומר רופא בכיר לשעבר בוולפסון. “כשענת נכנסה לתפקיד והוא הגיש בקשה לטיפולים ‘אוף פרוטוקול’, היא מאוד הקשתה עליו. זו הבעת חוסר אמון מוחלטת במנהל המכון”.
במקביל לצבר התלונות נגדו, החל ד”ר ברנר לטעון כי הנהלת וולפסון “חונקת” את המכון שלו. הוא חזר והתלונן על מצוקת כוח אדם, מחסור במיטות ואפילו נזילות תכופות של גשם במכון האונקולוגי שבהנהלתו. לטענתו תלונות אלו לא מטופלות, בשל היחס העוין שהוא מקבל מצד הנהלת וולפסון. טענה זו קיבלה משנה תוקף לאחר בדיקה של מבקר הפנים בית החולים, שכתב למנכ”ל משרד הבריאות כי “קיים חשש כבד כי הנהלת בית החולים פועלת לכאורה להביא לשיבוש פעולות המכון האונקולוגי תוך יצירת סיכון רב לחולים, כחלק ממאבק ההנהלה במנהל המכון, זאת לאור בחירתו ליו”ר ועד הרופאים”.
6 צפייה בגלריה
בית חולים וולפסון
בית חולים וולפסון
בית חולים וולפסון. ד”ר ברנר טוען כי הנהלת וולפסון “חונקת” את המכון שלו
(צילום: קובי קואנקס)
ובינתיים, העימות בין ד”ר ברנר להנהלת וולפסון מביא את המכון האונקולוגי של בית החולים לכדי קריסה, ומי שמשלמים את המחיר במזומן הם המטופלים ובני משפחותיהם, שמשוועים לטיפול הולם ומכבד בבית חולים שמתוקצב מכספי המסים שלהם. לא בקשה מוגזמת, אך כזו שלפחות בימים אלה נראית רחוקה מתמיד.

ד"ר ברנר: "אני משלם מחיר אישי ומקצועי על מאבקי למען המטופלים"

מטעמו של ד”ר רונן ברנר נמסר בתגובה: “יש להצטער על פרסום הכתבה, עוד בטרם נפגשתם איתנו, לפי הצעתנו, כדי שתוכלו לתת לקוראי העיתון תמונה שלמה. הצענו לכם להשיג ויתור על סודיות רפואית על פי החוק, של מי שהתראיינו בכתבה, כדי שנוכל לתת לכם את מלוא הפרטים. חבל שבחרתם, שלא בתום לב, לא להיענות לבקשה זו. אין הצדקה לדחיית הצעה כזו, מה עוד שעל המאזניים מונח שמו הטוב של אדם, הנכס היקר לו ביותר, שיש מי שנכון לפגוע בו ללא מעצורים. מגיע לאדם – כל אדם – וגם לאדם העוסק כל יום בהצלת חיים, שלפחות ייתנו לו הזדמנות להציג את הצד שלו, שיהיו מוכנים להיפגש עימו ולהקשיב לו.
“ד”ר ברנר מטפל במקרים של חולים אונקולוגים קשים, שבתי חולים אחרים ויתרו על המשך טיפול בהם. אלה הם מרבית החולים במכון האונקולוגי. ד”ר ברנר מטפל בהם, ומצליח, לעיתים קרובות, לשפר את מצבם ולהאריך את חייהם. המכון נוקט גישה טיפולית אקטיבית, העושה שימוש מוצלח בשיטות טיפול חדשניות, ומובילה להצלחות טיפוליות יוצאות דופן בקנה מידה מקומי ובינלאומי. ד”ר אנגל מחזיקה בעמדה אחרת וסירבה, באופן עקבי, לאשר את הטיפולים הללו לחולים חדשים, ואף סירבה לאשר את הארכת תוקפם של טופסי אישור לחולים שכבר מקבלים את הטיפול, למרות שמחלתם הגיבה לטיפול ומצבם השתפר.
"ד”ר ברנר ראה בהוראות המפורשות שקיבל, שלא ליתן טיפול מציל או מאריך חיים למטופלים, פקודה שמעליה מתנוסס דגל שחור והפרה של שבועת הרופא; לאור זאת, פעל להפוך את החלטת ההנהלה למען מטופליו. ועדת בדיקה שהוקמה על ידי משרד הבריאות בעניין, פסקה שהמדיניות הזו של בית החולים, שעליה התריע ד”ר ברנר, פגעה בחולים שנזקקו נואשות לתרופות, ונעשתה בניגוד לסטנדרטים הרפואיים בארץ ובעולם. בעקבות מסקנות הוועדה, ד”ר אנגל שינתה את מדיניותה ואת החלטותיה בנושא. המאבק של ד”ר ברנר למען המטופלים הצליח, אבל למרבה הצער, הוא משלם על כך מחיר אישי ומקצועי עד היום. הכתבה הזו היא חלק מכך.
ד"ר ברנר: “חבל שבמקום להמתין לפסיקת הוועדות, האחיות נטשו את משמרתן במכון האונקולוגי, ועכשיו הן מנסות לנהל את הדיון בתקשורת. אין מצב שיכול להצדיק מניעת טיפול מציל חיים לחולי סרטן"
הטיפול ביוגב ז”ל - אביו של יוגב הגיש תלונה לד”ר בועז לב, נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים, שמתבררת בימים אלה. ד”ר ברנר התייחס לטענותיו של האב באופן מפורט, בעל פה ובכתב. בעוד הליך הבירור במשרד הבריאות תלוי ועומד, בחר האב לפנות גם לתקשורת, כשד”ר ברנר מנוע מלהשיב בשל חיסיון. כיוון שלא ניתן להתווכח עם אב שכול, ד”ר ברנר הציע שהאב ייתן ויתור על החיסיון כך שהתמונה תוצג בפני הציבור במלואה. לצערנו העיתון סירב לכך. לכן ניתן להגיב רק באופן כללי: ד”ר ברנר וצוות המחלקה הפנימית שבה אושפז יוגב ז”ל, טיפלו באופן רציף ומסור במטופל. ד”ר ברנר טיפל במנוח במקצועיות ובמסירות, העביר להוריו את מספרו האישי לשימוש בעיתות חירום, שוחח איתם טלפונית לעיתים תכופות וענה לשאלותיהם. הוא מעולם לא השלה את המנוח או את הוריו לגבי סיכויי הטיפול או לגבי מצבו הבריאותי של המנוח.
"האינטראקציה של ד”ר ברנר עם המטופל הייתה אישית ומכבדת. ד”ר ברנר פנה אליו תמיד ודיבר איתו ישירות, כפי שהוא נוהג לעשות עם כל החולים שלו. החולה סיפר לד”ר ברנר על מצבו כשד”ר ברנר פגש בו, כשעוד היה מסוגל לכך. למעלה מן הצורך, רוב הרופאים לא נותנים את מספרי הטלפון האישיים שלהם לחולים ולבני משפחותיהם. ד”ר ברנר מעולם לא התחייב לכך, וממילא הדבר אינו אפשרי, שיהיה זמין למטופל ספציפי בכל שעות היממה, הן למענה בווטסאפ והן לטיפול. ד”ר ברנר משתתף בצערם הכבד של בני המשפחה ובכאבם, אולם גורלו המר של המטופל אינו הצדקה למתקפה ולהאשמות חסרות בסיס של הצוות המטפל, שעשה את כל שביכולתו לסייע למטופל בנסיבות חריגות, במהלך מצב חירום רפואי, ותחת עומס בלתי נתפס. כשקיים הליך תלוי ועומד בנוגע לטיפול של רופא במשרד הבריאות, והמתלונן בוחר לפנות גם לתקשורת ללא מתן ויתור על סודיות רפואית שיאפשר להציג את התמונה כולה, אין בכך משום מתן זכות תגובה הוגן. מוטב היה לו העיתון היה נמנע מלתת לכך יד.
לגבי דוח קצין הביטחון - מדובר באירוע שבו בן של מטופלת התנהג באופן מאיים שסיכן את הנוכחים. ד”ר ברנר הזמין את קצין הביטחון, הראה שיש ברשותו גז מדמיע ודרש מבנה של המטופלת לעזוב את בית החולים. הוא לא השתמש בגז המדמיע. ד”ר ברנר מעולם לא ראה את דוח קצין הביטחון ואינו יכול להתייחס אליו גם עתה, משלא ראה אותו.
לגבי תלונות של אחיות - בשש השנים האחרונות שבהן מנהל ד”ר ברנר את המכון האונקולוגי, האחיות לא העלו את הטענות שהן משמיעות היום. למרבה הצער, בתקופה האחרונה מתקיים עימות לא קל בין הנהלת בית החולים וצוות האחיות לבין מנהל המכון והצוות הרפואי. העימות הזה התגבר משנבחר ד”ר ברנר ליו”ר ועד הרופאים בוולפסון. ועדות של משרד הבריאות שדנו בעניינים שונים שהועלו בכתבה, לרבות בתלונות של האחיות, קיבלו מד”ר ברנר ומהצוות הרפואי הסבר מדויק, מפורט וממוסמך, שמפריך אחת־לאחת את הטענות שנשמעו על ידי האחיות.
“חבל שבמקום להמתין לפסיקת הוועדות, האחיות נטשו את משמרתן במכון האונקולוגי, ועכשיו הן מנסות לנהל את הדיון בתקשורת. אין מצב שיכול להצדיק מניעת טיפול מציל חיים לחולי סרטן. פעם נוספת, כפי שעשה כבר כמה פעמים מאז פרץ המשבר, ד”ר ברנר קורא לצוות האחיות לברר, בדרך של הידברות וגישור, כל תלונה שיש להן ולהימנע מגרימת נזק לחולי סרטן שמגיעים למכון לקבל טיפול מציל חיים. במכון פועלים שלושה רופאים מומחים, בעומס בלתי רגיל. במהלך השנתיים האחרונות, מחלקת האשפוז ההמטואונקולוגית נסגרה, הייתה מגפת קורונה, ותקן כוח האדם במכון צומצם על ידי הנהלת בית החולים. ד”ר ברנר התריע פעם אחר פעם שהמצב אינו אפשרי, שיש פגיעה במטופלים – אך ללא הועיל.
"האמירה לפיה ד”ר ברנר מתעלל בחולים, מתעניין רק בשם ובתהילה שלו והכל עקב ‘שיגעון גדלות’, הובאה בלי כל דוגמאות וסימוכין, כהמשך לטענות על זמן המתנה ארוך. מדובר בהוצאת דיבה לשמה, הצהרה שקרית ואכזרית, שכל מטרתה היא לפגוע בשמו הטוב של ד”ר ברנר. העיתון אחראי משפטית לפרסום דיבתי זה. ד”ר ברנר מקדיש את כל חייו על מנת לסייע למטופלים שלו. ההצלחה של המכון האונקולוגי מדברת בעד עצמה. מאז החל ד”ר ברנר לנהל את המכון, מספר המטופלים גדל מ־250 בשנה ל־1,000 מטופלים בשנה. באשר לטענה על המטופל שנפטר – לעיתים חולים נפטרים מחוץ לבית החולים, וקרוביהם לא מודיעים לבית החולים על כך. רבים מהמטופלים של ד”ר ברנר הם אנשים שרופאים אחרים ויתרו עליהם, כלומר מטופלים שלא הוצעה להם כל אופציה טיפולית ולא יקבלו טיפול רפואי אחר. מטופלים אלו השמיעו את קולם כשנפוצו שמועות על סגירת המכון, והבהירו שהם רואים בד”ר ברנר את תקוותם האחרונה. הפתרון לבעיית העומס במכון היא תוספת כוח אדם שהולמת את היקף המטופלים, והחזרת מחלקת האשפוז ההמטואונקולוגית לתפקוד מלא. הפתרון הוא לא לשלוח חולי סרטן לטיפול במקום אחר, שממילא לא יוכל לטפל בהם.
לגבי ועדת הבקרה והאיכות של משרד הבריאות - לד”ר ברנר עמדה רפואית מקצועית, עקבית ומבוססת, הנובעת ממומחיותו, מניסיונו ומשיקול הדעת המקצועי שלו, לגבי טיפול בתרופות OFF LABEL במקרים של חולים אונקולוגים קשים שהטיפול מתאים להם, משפר את מצבם ומאריך את חייהם. כיום מגיעים למכון חולים רבים שטופלו לפני כן במכונים אחרים במרכז ובפריפריה. מוקד המשיכה העיקרי של המכון הוא גישה טיפולית אקטיבית, העושה שימוש מוצלח בשיטות טיפול חדשניות, ומובילה להצלחות טיפוליות יוצאות דופן. בעניין זה, הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה לבדיקת ההתנהלות של בית החולים לגבי טיפול בתרופות OFF LABEL לפי פרסומים (שמתוארכים לחודש יוני 2020). הוועדה מתחה ביקורת נוקבת על ההתנהלות, ופסקה שהמדיניות שמנהיגה ד”ר אנגל לפיה אין לאשר טיפולי OFF LABEL ועיכוב האישור לתרופות, פגעו בחולים שנזקקו נואשות לתרופות ונעשו בניגוד לסטנדרטים הרפואיים בארץ ובעולם. בעקבות מסקנות הוועדה, ד”ר אנגל שינתה את מדיניותה ואת החלטותיה בנושא, והחלה לאשר מתן טיפולי OFF LABEL בהתאם להמלצות המכון האונקולוגי. ד”ר ברנר פעל נגד החלטה גורפת וחסרת היגיון רפואי של הנהלת בית החולים שלא לאשר תרופות OFF LABEL באופן שפגע בחיי אדם. הוא פעל להפוך את החלטת הנהלת בית החולים, למען מטופליו, והמאבק שלו הצליח משום שהצדק היה איתו. למרבה הצער, הוא משלם על כך מחיר אישי ומקצועי עד היום”.
מבית החולים וולפסון נמסר בתגובה: “הנהלת בית החולים וולפסון פועלת בכלים הקיימים בידה כדי לטפל בטענות לאירועי האלימות של ד”ר ברנר כלפי נשות הצוות ובטענות מקצועיות נגדו מצד מטופלים וזאת במשך מספר שנים. נציבות שירות המדינה ומשרד הבריאות מכירים ופועלים בנושא גם הם. בשל מגבלות משפטיות תהליך השינוי אורך זמן. נמשיך לעשות הכל למען המטופלים שלנו ולמען הצוות הרפואי בכדי לפתור את הסוגיה. אנו מקווים שרשויות הממשלה יפעלו בנושא במהרה”.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “אנו דוחים את הטענה כי המשרד לא פעל לפתרון המשבר. משרד הבריאות עושה כל שניתן על מנת שהמטופלים יקבלו את מלוא הטיפול הרפואי. מטופלים שמקבלים טיפול אונקולוגי במכון בבי״ח וולפסון ממשיכים לקבלו על ידי צוות סיעודי חלופי.
“מנכ״ל המשרד, פרופ׳ נחמן אש, הנחה לעשות כל שניתן על מנת שאף מטופל לא ייפגע, ובמקביל לדאוג לכך שסביבת העבודה של הצוותים הרפואיים במכון תהיה מכבדת ומכובדת. מנהל חטיבת בתי החולים הממשלתיים, ד״ר דודו דגן, הנחה את בתי החולים שיבא, איכילוב ואסף הרופא להיערך מיידית למתן שרות וטיפול למטופלים, אם יהיה בכך צורך.
“עם היוודע טענות צוות הסיעוד, החל המשרד בבדיקתן במטרה להביא לסיום המשבר. כבר בשנת 2020 מינה מנכ״ל המשרד לשעבר ועדה, שבדקה את התלונות נגד מנהל המכון האונקולוגי בוולפסון. דוח הוועדה הוגש למנכ״ל המשרד במאי 2020. בין יתר המלצות הוועדה הונחה ראש חטיבת המרכזים הרפואיים הממשלתיים להבהיר לד”ר ברנר, שעליו לפעול בהתאם לנורמות ההתנהגות כרופא וכמנהל בכיר, וכך עשה".