18

הכינור שנדם, התפילין שמחכות: "אנחנו חווים את האסון כל יום מחדש"

"נפרדנו רק מהגוף. הנשמות שלהם איתנו כל הזמן": משפחת צדיק לא תעלה השנה למירון, והבן שמתגעגע מספר על פחד אמיתי לצד הקושי הרגשי. בבית משפחת אלחדד ממתינים שני כיסאות ריקים לבנים שאינם – ונחמי רובין מנסה ללמוד מחדש את "ריקוד החיים" שנכפה עליה | משפחות הנספים עוד מלקטות את השברים

נינה פוקס, גלעד ילון | עודכן:16/05/2022
שנה אחרי האסון במירון: מאיר נחמן אלחדד מדבר על שני הבנים ששכל ועל הלקחים שלא הופקו (צילום: טל שמעוני, תסריט ועריכה: תמר אברם)
בפינת החדר הגדול בביתו של הרב מאיר נחמן אלחדד, בשכונת מאה שערים בירושלים, לא כבו הנרות כבר שנה בדיוק. בקצה השולחן המשפחתי הארוך שלידם ניצבים שני כיסאות, ובכל ארוחת שבת בשנה האחרונה הם נותרו יתומים לזכרם של יוסף דוד (18) ומשה מרדכי (12) אלחדד, שני אחים שהיו בין 45 הנספים באסון מירון אשתקד.
תמונה כללית
בארון שמורות התפילין של משה מרדכי, שלא זכה לחגוג את בר המצווה שלו, ולידן כינורו של יוסף דוד שנדם: "יוסף דוד למד לנגן בכינור לבד, לא אצל אף מורה, והיה הולך לשמח לבבות שבורים". הוא פותח בידיים רועדות את התיבה ומלטף את הכלי, ואז מצביע על תמונת בניו שניצבת בסלון: יוסף דוד מנגן, ומשה מרדכי מביט בו בהערצה. "כל הזמן הם היו ביחד. הם היו ילדים מיוחדים".
שנה חלפה מאז האסון שגבה את חייהם של 45 גברים וילדים, ובו נפצעו 145 מאמינים שבאו לשמוח בהילולת ל"ג בעומר בקבר רשב"י. שנה שלמה שחוצצת בין החיים שהיו לחיים שישנם, במין חומת כאב שאפשר כמעט למשש. משפחות הנספים ממתינות לתשובות. גם הפיצוי הכספי שאישרה להן המדינה לא ישכך את ייסורי האובדן.

"אנחנו עדיין בהלם"

מנדי צדיק, בקושי בן 20, הוא בנו בכורו של אריאל צדיק שנספה באסון מירון, והוא לא מאמין שעברה שנה. "אני מרגיש כאילו זה קרה היום", הוא אומר. "התחושה היא שאנחנו חווים את האסון כל יום מחדש. זה לא נתפס ולא מתקבל על הדעת. אנחנו עדיין בהלם, אבל חייבים להמשיך הלאה כי אין הרבה ברירה. מנסים להרים את הראש מעל המים עד כמה שאפשר. איש לא דמיין בחלומו הכי גרוע את המצב הזה".
תמונה כלליתהרב אריאל צדיק שנספה במירון (מימין), עם בנו מנדי: "זה לא נתפס ולא מתקבל על הדעת"
"כל כך הרבה דברים חסרים מאז שאבא לא כאן", מנדי משתף. "מרגישים את החוסר בעיקר בשבתות ובחגים. ההיעדר לא פשוט, במיוחד כשיש ילדים קטנים במשפחה, וזה עוד יותר מכאיב ומצער. פתאום הכול שונה והכול מבולבל. אמא או הבן עושים את הקידוש, אבל אף אחד לא יכול להשלים את החסר בשום מובן. לתפילות בבית הכנסת, לבית הספר ולתלמוד תורה, הילדים הולכים בלי אבא. קשה אפילו לדבר על זה".
את אמו הוא מכנה "גיבורה. כשבן אדם מקבל ניסיונות, הוא מקבל את הכוחות ביחד איתם – ופתאום מתגלים כוחות שלא חלמנו שיש לנו. כשאין ברירה, אנחנו נאלצים להשתמש בהם ולהמשיך הלאה".
צילום: אלכס קולומויסקי"אני חושש מאוד מההילולה הזו. לא נגיע השנה". מנדי צדיק (צילום: אלכס קולומויסקי)
אריאל צדיק ז"ל, חסיד חב"ד משכונת בית וגן בירושלים, הגיע להילולה במירון עם שלושת ילדיו – מנדי (19), אלעזר הילל (17) ולוי יצחק (11). "הייתי עם אבא בהדלקה הגדולה, ורבע שעה אחרי שהתחילו הריקודים חבר שלח לי הודעה ושאל אם אני יודע שעושים החייאה באזור שלי. כתבתי לו בחזרה שלא מדובר רק בהחייאה אלא באירוע רב-נפגעים. מכיוון שבהכשרתי אני מגיש עזרה ראשונה, מיד רצתי לעזור לכוחות הביטחון וההצלה שהתחילו להגיע".
צדיק מספר כי ראה "מראות מזעזעים", כדבריו, אך לא חשב שאביו שם. "המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא הלך לעזור... רק אחרי כמה דקות, כשהבנתי מה קורה מול העיניים, התחלתי לחשוש והתקשרתי לאבא שלי. צלצלתי כמה פעמים והוא לא ענה".
מנדי צדיק: "פתאום הכול שונה והכול מבולבל. אמא או הבן עושים את הקידוש, אבל אף אחד לא יכול להשלים את החסר בשום מובן. לתפילות בבית הכנסת, לבית הספר ולתלמוד תורה, הילדים הולכים בלי אבא"
כמו משפחות רבות, הוא מתקשה לראות כיצד אין איש לוקח אחריות. "הם קוראים לזה אסון לאומי, אבל בפועל לא עושים שום דבר כדי ללמוד לקח ממה שקרה, וזה מעציב, מכעיס ומכאיב". הוא טוען כי "הכתובת הייתה על הקיר. יש אנשים עם דם על הידיים ולא מטפלים בהם – והם יכולים להמשיך ולחבל באירועים אחרים. זה מצער בצורה בלתי נתפסת, אבל באו מים עד נפש. כמה עוד אני יכול לצעוק? הם צריכים לקבל את הדין, לקחת אחריות ולהגיד 'חטאנו'".
בעקבות האסון החליטו צדיק ומשפחתו לא לעלות השנה למירון בל"ג בעומר. לצד הקושי הרגשי יש פחד אמיתי: "נשתתף מרחוק. מסוכן שם כרגע, למרות כל הניסיונות לשנות ולעשות סדר. בתוך עמי אנוכי יושב, ואני חושש מאוד מההילולה הזו, ומקווה שהכול יעבור בשלום. אני זועק שוב שדין מירון כדין הכותל המערבי, והמקום הזה צריך לקבל את השירותים הבסיסיים כדי שיהיה אפשר ללכת לשם בצורה נורמלית".

"אני רוצה לסגור מעגל"

שי (37) שאיבד את אביו, הרב משה צרפתי, החליט דווקא לעלות להר בל"ג בעומר – בפעם הראשונה מאז האסון. "בהתחלה רציתי מאוד ללכת לשם ולראות איך זה קרה", הוא מספר, "אבל לאחר מכן החלטתי לא להגיע, כי חשבתי שזה יכול לגרום רק לכעס ולעצבים. עכשיו, לקראת השנה, אני רוצה לסגור מעגל".
באדיבות המשפחה"מתברר שגם כשקשה, הזמן עובר מהר". שי צרפתי עם אביו משה, שנהרג באסון (באדיבות המשפחה)
את הבוקר שאחרי האסון הוא לא ישכח. "התעוררתי ב-6:50 בבוקר והיו לי המון שיחות שלא נענו", הוא מספר. "לא הבנתי מה קורה. אחותי אמרה לי: 'איך אתה ישן, אנחנו לא מוצאים את אבא'. הדלקתי טלוויזיה ולא הבנתי אם זה פיגוע או לא".
הוא התחיל סבב של טלפונים לבתי החולים השונים. "מרוב לחץ התקשרנו לכל בית חולים 30 פעם. הפעלנו את כל מי שיכולנו. לאט-לאט התחלתי להבין שאולי אבא נהרג באסון. בת דודה שלי באה אליי ואמרה, 'בוא ניסע לצפון לחפש אותו', ואני אמרתי: 'בואי ניסע לאבו כביר'. בדרך לשם כבר קיבלנו טלפונים מחברים שהיו איתו שם ואמרו שמצבו לא טוב, אבל התשובות היו מתחמקות, והבנתי שהוא לא איתנו".
באדיבות המשפחההרב משה צרפתי ז"ל התנדב במשך שנים בגדוד הנח"ל החרדי, שם ליווה את החיילים הצעירים ברגעים הקשים (באדיבות המשפחה)
"אבו כביר זה חור שחור כזה", נזכר צרפתי בביקור הקשה במכון לרפואה משפטית. "היה שם כל כך הרבה כאוס, ואמרו לנו שם כל כך הרבה דברים לא נכונים, כמו למשל שלא אוכל לזהות את הגופה של אבא שלי. הכניסו משפחה אחר משפחה, והראו תמונות במחשב של כל הנפטרים מזירת האירוע כדי לזרז את הזיהוי. אנשים ישבו וראו 40 תמונות של גופות. ייבשו אותנו שעות. בסוף הודיעו לי שאבא שלי נפטר, ככה, ליד כולם. ראיתי הרבה בלגן במסגרת השירות הצבאי שלי – אבל ברדק כזה לא ראיתי. מיליון עובדים, ואף אחד לא ידע מימינו ומשמאלו. זו הייתה חוויה ממש טראומטית".
הרב משה צרפתי (65) הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ו-25 נכדים. אבל מעבר לקרובים אליו בקשר דם, צרפתי כונה "האבא של החיילים" והיה אב רוחני לחיילים לא מעטים. הוא שירת כקצין בצבא והתנדב במשך שנים בעמותת "נצח יהודה", שם סייע לחרדים שהתגייסו לצה"ל.
שי צרפתי: "בכל השנה הזאת אנחנו מרגישים שאנחנו חיים אותו הרבה יותר. מה שהשתנה זה הגעגוע. החוסר שלו, העובדה שהוא לא פה – זה נהיה יותר מעיק. הרגעים הכי קשים הם בחגים ובשמחות"
"השיחות וההתייעצויות איתו חסרות לי מאוד", משתף צרפתי בכאב. "מה שקשה וחסר בעיקר זה החלל הזה שנוצר פתאום, הריק שצריך להתרגל אליו. היה לו הרבה כבוד והערכה אליי, למרות שלא הלכתי בדרכו. הוא היה מבסוט ממני, והיינו גאים מאוד אחד בשני".
לדבריו, הגעגועים רק הולכים ומתגברים: "בכל השנה הזאת אנחנו מרגישים שאנחנו חיים אותו הרבה יותר. מה שהשתנה זה הגעגוע. החוסר שלו, העובדה שהוא לא פה – זה נהיה יותר מעיק. הרגעים הכי קשים הם בחגים ובשמחות. התחושות קשות, אבל מתברר שגם כשקשה, הזמן עובר מהר".
צרפתי מקווה שאסון כזה לא יתרחש בשנית, אבל האפשרות הזו מטרידה אותו. "החשש שיקרה שוב אסון במירון תמיד פועם בנו. זה היה אסון מיותר מלכתחילה. כל כך הרבה אנשים היו יכולים למנוע אותו. אסון מירון קרה בגלל שרשרת של טעויות. למשטרה ולפוליטיקאים היה חלק בזה, וכולם עצמו עיניים. אסון כזה ענק לא קורה בן רגע; צריך לעצום עיניים הרבה מאוד זמן. זה האסון הכי מיותר שהיה פה מעולם. אני חושב שכל מי שהיה לו חלק בזה, היה צריך להשעות את עצמו דקה אחר כך – אבל כל אחד מגלגל את האחריות לגוף אחר".

"למדתי שחיוך, אהבה ואור לא יכולים למות"

נחמי רובין (28) נותרה עם שלושה ילדים, אחרי פטירתו של יהודה לייב, לו הייתה נשואה שש שנים, על ההר. "השנה עברה מהר מדי", היא אומרת. "הייתי רוצה עוד קצת זמן להרגיש אותו, להרגיש שזה טרי, עוד קצת זמן להדחיק כדי שלא יכאב מדי. הוא הכי חסר בקידוש בליל שבת, ובכלל בשבתות ובחגים. אלה הזמנים שבהם היינו הכי יחד, והחוסר הכי מורגש".
צילום: מנדי שיף"שנה שבה אחריות כבדה נפלה עליי, כדי לשמור על הילדים שלי". יהודה לייב רובין, נחמי והילדים (צילום: מנדי שיף)
רובין, זמרת חסידית שמופיעה בפני נשים דתיות וחרדיות, עוד לומדת בהדרגה להתמודד עם האובדן: "ההתמודדות היא בכמה מישורים, בעיקר בקשר עם הילדים ועם עצמי", היא אומרת. "אני מחפשת איך להקל כדי להסתגל לחיים החדשים והחסרים. לומדת מתי להרפות כי אין צורך להחזיק, ומתי להחזיק כדי לא ליפול. זה ריקוד חיים חדש שאני צריכה ללמוד. אני אוהבת לשיר, השירה והמוזיקה נותנים לי כוח וביטוי".
היא מתארת "שנה שבה אחריות כבדה נפלה עליי, כדי לשמור על הילדים שלי. למדתי גם לשחרר, כי חוויתי שיש דברים שהם לא בשליטתי, וכדאי להתגמש כדי לא להישבר. למדתי לחיות יותר את הרגע, כי מה שהיה היה – ומה שיהיה חידה. למדתי שחיוך, אהבה ואור הם דברים שלא יכולים למות".
נחמי רובין: "אני מחפשת איך להקל כדי להסתגל לחיים החדשים והחסרים. לומדת מתי להרפות כי אין צורך להחזיק, ומתי להחזיק כדי לא ליפול. זה ריקוד חיים חדש שאני צריכה ללמוד"
רובין זוכרת היטב את השיחה האחרונה, כשנפרדה ממנו עת יצא להילולה: "אמרתי לו שיפעל לישועות, והוא אמר 'כן, בטח'. אני מפרשת את זה שהוא הלך לפעול למען כל עם ישראל, אבל כנראה הלך רחוק מדי... יהודה היה תמיד איש חזק פיזית. זה לא בן אדם שמישהו ידחוף אותו והוא לא יחזיק. הוא הלך בגפו לרקוד בשמחה של ל"ג בעומר. הוא תמיד היה שמח ביום הזה, ורצה שגם אני אשמח. מישהו שראה אותו דקות ספורות לפני האסון אמר לי שהוא רקד איתו והיה שמח ומרוגש".
על השעות שאחרי האסון סיפרה: "זה שהוא לא ענה לי לטלפון הריח לי לא טוב כי הוא היה אחראי ומסור. תמיד היה חשוב לו שאני לא אדאג. התחלתי לחשוב שמשהו לא טוב קרה. המוח שלי לא נח, הלכתי בבית ממקום למקום אבל המשכתי להכין אוכל לשבת. אלה היו שעות קשות. אמרתי לעצמי שיבוא כבר ויפוצץ את הדמיונות האלה, שייכנס כבר הביתה. לא נרדמתי כל הלילה. כבר תהיתי איך הוא יגיע, פצוע או לא. הייתה לי תקווה קטנה וכל המשפחה התגייסה לחיפושים. זו הייתה המתנה מורטת עצבים. אחרי כמה שעות אימא שלי נכנסה הביתה ואמרה 'השם נתן, השם לקח'".
בניגוד לבני משפחותיהם של הרוגים אחרים, נמנעת רובין מביקורת ביחס להתנהלות בהר מירון שהובילה לאסון הכבד, ונשענת על האמונה שזה מה שצריך היה לקרות. "בהתחלה, כשחשבתי על זה, עלה כאב וכעס על כך שאנשים בתפקידים מסוימים לא עושים את תפקידם נאמנה, אבל אני לא מרגישה שזה קשור לזה שיהודה הלך. אני מאמינה שיש מנהיג לעולם, שמנהל ומשגיח על כל אחד ואחת".

"המילים האחרונות שלו היו: תשמור לי על הילדים"

ישי, אחיו של הרב שמעון מטלון, תושב ביתר עילית, צרב בראש את הרגעים האחרונים עם אחיו. "ראיתי את אחי אחרון. קיבלתי ממנו את החיבוק האחרון", הוא נזכר. "הוא קנה רכב באותו שבוע, והנסיעה הראשונה שלו הייתה למירון, עם ארבעה מילדיו. כל הדרך הוא היה בשמחה. אני זוכר שהוא יצא מתוך הרחבה של חסידות תולדות אהרן עם שני הבנים שלו ונפגשנו".
צילום: יואב דודקביץ'"בלי אמונה אי אפשר לעבור דבר כזה". בני משפחתו של שמעון מטלון ז"ל (צילום: יואב דודקביץ')
הרב שמעון, שנקרא על שם רבי שמעון בר יוחאי, אמר לאחיו: "אני כל כך שמח שהגעתי לרבי שמעון, אני מרגיש שרבי שמעון הזמין אותי", ומטלון מתאר את הדקות האחרונות: "הייתה שם עמדה שחילקו בה מיץ ענבים. אמרתי לו, 'שמעון, בוא נעשה לחיים'. לקחנו מיץ ענבים והוא אמר: 'לחיים טובים ולשלום'. כמה דקות אחר כך התחילה ההדלקה, ושמעון ביקש שאשמור על הילדים שלו כי הוא רוצה להיכנס פנימה לרחבה ולרקוד. 'אני נכנס לרקוד, תשמור לי על הילדים ואצא עוד כמה דקות'. אלו היו מילותיו האחרונות אליי".
גם כאשר שמע על האסון, ישי לא העלה בדעתו שאחיו נמנה בין ההרוגים. "עמדנו בצד ואמרתי לילדים, 'תכף אבא יחזור'. אחרי דקה שבה אנשים זרמו, הרגשנו את הלחץ האנושי מתקרב. שמרתי על הילדים שלא יימעכו, ופתאום שמענו צעקות. אמרו שהמשטרה חוסמת את המעבר, ואנשים צעקו וצרחו. נשארתי למעלה עם שלושת הילדים לפחות חצי שעה. אמרתי להם שנחכה לאבא, כי לא הבנתי את ממדי האסון.
תמונה כלליתשמעון מטלון ז"ל
"הגיע שוטר ואמר לי שאני צריך להתפנות, ועניתי שאני לא יכול כי אני מחכה לאבא של הילדים. הגיע קצין נוסף והורה לי להתפנות מיידית. הסברתי שאני מחכה לאחי. הוא אמר לי לרדת למטה, ושאם אני לא אמצא אותו, שאביא את הילדים לתחנת המשטרה. לקחתי את הילדים איתי למקום שבו שמעון קבע להיפגש עם החבר, והשארתי את הילדים איתו כי הייתי בטוח ששמעון יגיע בקרוב. עליתי על אוטובוס לכיוון ירושלים, ובדרך כבר התקשרתי לכל בתי החולים כדי לחפש אותו".
בשעות הבוקר המוקדמות הוא כבר זיהה את הגופה באבו כביר. "אני משוכנע לגמרי שבלי אמונה אי אפשר לעבור דבר כזה", אומר מטלון. "הכול גזור מלמעלה. אשתו של אחי היא גיבורה חזקה, אישה מיוחדת מאוד. יש לה הרבה עזרה, כי לשמעון היו חברים רבים. אין ספק שיש זמנים קשים מאוד, וזה צף בעיקר בכל מיני מפגשים משפחתיים ושמחות".
ישי מטלון: "עמדנו בצד ואמרתי לילדים, 'תכף אבא יחזור'. אחרי דקה שבה אנשים זרמו, הרגשנו את הלחץ האנושי מתקרב. שמרתי על הילדים שלא יימעכו, ופתאום שמענו צעקות"
שמונה ילדים הותיר אחריו הרב שמעון, הגדולה בת 17 והקטן בן שנה וחצי. ישי סבור כי "האבסורד הגדול", לדבריו, הוא שמפקד מחוז צפון במשטרה, ניצב שמעון לביא, שניהל את האירוע בשנה שעברה – ינהל אותו גם השנה. "אין לי שום דבר אישי נגדו, אבל היה מתבקש שלא ישימו את אותו אדם שוב באותה משבצת. זה חורה לנו. לדעתי, מי שצריך לנהל את האירוע הוא אדם חרדי, שמבין את אופי האוכלוסייה".
למרות הכול, מתכוונת משפחת מטלון להעלות גם השנה למירון בל"ג בעומר. "אנחנו לא בורחים מזה", ישי מדגיש. "כולנו קשורים מאוד לקבר של רבי שמעון. אבל בוודאי שזה יום לא פשוט בשבילנו".

הילדים שנקברו ליד רבי שמעון

"לא ניסינו להשכיח את האסון מליבנו", אומר הרב מאיר נחמן אלחדד. "אנחנו חיים איתו. אנחנו מאמינים בהישארות הנפש. הפרידה היא רק מהגופות; הנשמות שלהם איתנו, כל הזמן".
תמונה כלליתיוסף דוד (משמאל) ומשה מרדכי. "הם לא נפרדו"
האב ששכל את שני בניו מספר כי יוסף דוד ומשה מרדכי ביקשו ללכת להדלקת האדמו"ר מתולדות אהרן, במתחם העליון הגובל עם הציון של רבי שמעון בר יוחאי. הוא אישר להם ונשאר עם בנו הקטן ברחבה התחתונה. קולות מהומה וכריזה ברמקולים בישרו רעות. "כרבע שעה אחרי זה ראיתי אופנוען של זק"א עם ציוד לאיסוף גופות, והבנתי שכנראה מדובר באירוע רב-נפגעים", הוא נזכר. "התחלתי לבכות ולבכות. בני הקטן שאל אותי מה קרה, אבל אחר כך הבין שאין מה לשאול הרבה שאלות".
את הלילה ההוא העביר אלחדד בציפיות, תפילות, אמונה והתחזקות: "הייתי עד שעה וחצי לפני שבת באבו כביר. מה שכאב לי זו המחשבה – ריבונו של עולם, יהודים באו לשמוח בשמחת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, שאמר שהוא יכול לפתור את כל העולם מן הדין. אז לא ייתכן שיהיה אסון פה".
צילום: טל שמעוני"התחלתי לבכות ולבכות, ובני הקטן שאל אותי מה קרה". הרב מאיר נחמן אלחדד (צילום: טל שמעוני)
לאחר שעות ארוכות זיהה הרב אלחדד את גופות ילדיו. הוא החליט לקבור אותם בהר מירון, לא רחוק מקבר רשב"י. "אמרתי לרבי שמעון: 'הילדים שלי היו אורחים שלך. אני מפקיד אותם אצלך, ולא קובר אותם באף מקום אחר. הם מופקדים אצלך עד הגאולה'".
כשהוא חוזר לטרגדיה, אין לו, לרב אלחדד, שום ספק שהכתובת הייתה על הקיר. "הרי גם בשנים הקודמות פקדו את המקום מספר דומה של אנשים, ואפילו יותר", הוא מסביר. המדיניות שנכפתה – לשים מחסומים, לעצור את זרימת הקהל ולכוון את כל השפך האנושי מהקבר כלפי מטה – היא, לטענתו, מה שגרם לאסון.
הרב מאיר נחמן אלחדד: "אמרתי לרבי שמעון: 'הילדים שלי היו אורחים שלך. אני מפקיד אותם אצלך, ולא קובר אותם באף מקום אחר. הם מופקדים אצלך עד הגאולה'"
"אתה לא יודע מה המסה של האנשים שיורדים במדרגות האלו, זאת כמות לא הגיונית", הוא מעיד, ומספר כי שמע מאחד הניצולים כיצד נקלעו למעבר הצר בהוראת השוטרים, ללא כל אפשרות לחזור למעלה, "ישר לתוך שביל המוות הזה", כדבריו. "זאת רשלנות ממדרגה ראשונה – והרשלנות הכי גדולה היא שאף אחד לא לקח אחריות".
הוא מוסיף בצער: "במקום הרשויות, לא הייתי נותן לגוף שכשל בניהול האירוע הזה לחזור ולנהל את האירוע השנה. לא ייתכן שנותנים לשערורייה הזאת לקרות. כשיש עניין לטייח דברים, יודעים לטייח, גם כשקורה אסון אזרחי שלא קרה כמותו מעולם. צריך לעשות חשבון נפש, אבל במקום לקחת אחריות ולעשות בדק בית אצל הרשויות, מאשימים את הציבור, את החוגגים, את כולם – חוץ מעצמם".

"הרגשתי שאין עם מי לדבר"

האם ועדת החקירה תוביל לצדק? אלחדד ספקן. "יש לי רושם שזה יסתיים כוועדת טיוח. מנסים להשתמש בדם של היקרים לנו כדי להשתלט על מירון", הוא אומר בתסכול. "הם לא פתרו את הבעיה. לדעתי, רק יצרו בעיה חדשה. זה כמו חכמי חלם – במקום לתקן ולהשתמש במשאבים כדי להתרחב ולהכשיר שטחים גדולים יותר לתפילות, לווסת ולנהל את האירוע, הם פועלים בחוסר הבנה מוחלט".
צילום: טל שמעוניהכינור שנדם. הרב מאיר נחמן אלחדד עם כינורו של בנו, יוסף דוד (צילום: טל שמעוני)
הוא מסביר כי "הרשויות העמידו פרויקטור, אבל לא שמעו את רחשי הציבור ולא התייעצו איתנו. אנשים באים לשמוח בשמחת רשב"י, למה לא לתת לזה להמשיך? המדינה שינתה את סדרי ההגעה להר ללא התייעצות עם משפחות או מומחים, באופן שרירותי".
את השינויים בהתארגנות להילולה הוא לא אהב, בלשון המעטה. "במקום לקיים כמה הדלקות, החליטו לקיים רק הדלקה אחת ולהגביל את זמן השהייה של כל מתפלל במירון. הם לא למדו מאילוצי העבר, ובמקום לווסת את הלחץ על פני חלקים נרחבים בהר – החליטו לעשות הדלקה אחת, שמטבע הדברים תגרום להרבה לחץ במקום אחד. אמרתי את זה לוועדת החקירה, והרגשתי שאין לי עם מי לדבר".
למרות הביקורת, גם השנה יגיעו אלחדד ובני משפחתו להילולה, עם הרבה תקווה ואמונה שבסופו של דבר הכול יסתדר: "מי שרוצים להגיע – שיגיעו בהמוניהם בשמחה, רק בזהירות, ועם הרבה רצון וכוח לבקש על הגאולה והישועה של כלל ישראל".

"מבצע תפילין" לזכר האח

ידידיה פוגל היה בן זקונים, רק בן 22, והותיר אחריו משפחה ענפה וכואבת. "הוא נולד כשהייתי כבר בחור, והוא היה כמו ילד קטן שלי", משתף אחיו, יהודה (40). "הכול השתנה מאז שידידיה איננו. הניגונים שלו, השירים שלו... הכול חסר. כשהייתי מבקר בבית, הייתי לפעמים רואה אותו חוזר באישון לילה מאיזה ביקור אצל אדמו"ר. בסעודת פורים הוא נהג להביא את כל החברים שלו, וזה היה תמיד יום מיוחד. פורים השנה היה עצוב וקשה בלעדיו".
"הקדוש ברוך-הוא שלח לנו חסיד אמיתי, ואנחנו צריכים בעולם שלנו ובעם ישראל אנשים כאלה", הוא מוסיף בכאב. "אדם כזה מלא אור. זה הכאב הכי גדול".
צילום: יאיר יוליסמשפחתו של ידידיה פוגל לפני האסון (צילום: יאיר יוליס)
באדיבות המשפחהואחריו, בלי ידידיה (באדיבות המשפחה)
יהודה משחזר את יום האסון. הוא לא שוכח אף פרט מאז. "הייתי בביקור אצל אבא שלי. ידידיה פתח את הדלת ושמח נורא. התחבקנו ודיברנו על החסידויות של הונגריה. כשהוא יצא, ראיתי שהוא לקח איתו שקית ניילון. שאלתי אותו למה הוא לא לוקח תיק גב, והוא אמר שצפוף במירון, ותיק גב יכול לתת מכות לאנשים. אלו המילים האחרונות ששמעתי ממנו.
"בזמן האסון ישנתי. ידידיה היה טיפוס מעופף, אז היינו בטוחים שאנחנו לא מצליחים ליצור איתו קשר כי הוא איבד את הטלפון, זה קרה לו מספר פעמים. בשלב מסוים צלצלו לאבא שלי ואמרו לו שלא מצליחים לתפוס את ידידיה. התחלנו להתקשר להרבה אנשים שהיו שם כדי שיעזרו לחפש אותו. הפצנו ברשת תמונות שלו, והייתה לנו תקווה שאולי הוא חטף מכה ורק התעלף".
באדיבות המשפחה"היינו בטוחים שאנחנו לא מצליחים ליצור איתו קשר כי הוא איבד את הטלפון". ידידיה פוגל ז"ל (באדיבות המשפחה)
בצהריים שאחרי האסון כבר נאמר לבני המשפחה שכדאי להם לנסוע לאבו כביר. "זה לא היה מסודר, זה לא שבא גורם רשמי והנחה אותנו", יהודה אומר. "אחי ואבא שלי הגיעו לאבו כביר, והיה שם בלגן שלם. אבא שלי ישב שם שעות וזה היה פשוט נורא. עד היום מדינת ישראל לא הודיעה לנו רשמית שהבן, האח שלנו, נהרג במירון".
פוגל מספר כי לצד האבל, המשפחה עסקה גם בהנצחה: "היינו עסוקים בניסיון לתת מקום לדמות של ידידיה, ולעשות משהו עם כל הכאב הזה. ביום ההולדת שלו, בחודש חשוון, נתנו לו מתנת יום הולדת – מבצע תפילין ארצי לזכרו, שקראנו לו 'תניחו רגע', כדי להפיץ את המצווה שהייתה משמעותית מבחינתו. בל"ג בעומר נעשה בירושלים התוועדות חסידית והדלקה לכבודו, ואחריה נעלה למירון ואני מקווה שהכול יסתדר". הוא מהסס, "יכול להיות שאחליט שאין לי כוחות נפש להגיע למקום הזה. לי קשה לנסוע לשם".
יהודה פוגל: "כשהוא יצא, ראיתי שהוא לקח איתו שקית ניילון. שאלתי אותו למה הוא לא לוקח תיק גב, והוא אמר שצפוף במירון, ותיק גב יכול לתת מכות לאנשים"
גם לפוגל יש ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה. "מערכת אכיפת החוק חלשה מאוד", הוא טוען. "הייתה שם רשלנות ענקית, והמשטרה ידעה מזה ולא עשתה עם זה כלום, כי היא חלשה. אנחנו צריכים להתעורר כעם, ולהבין שיש פה משטרה שלא מתפקדת. צריך לנער את המערכת. מזעזע שמדינה מתנהלת ככה. התקווה שלי היא שיחליפו את כל המערכות שכשלו. היה אפשר למנוע את האסון הזה".

"לא בורח מהתמודדות עם הכאב"

אביגדור חיות, אביו של ידידיה, איבד באסון לא רק את בנו – אלא גם את תלמידו האהוב, משה לוי, שהצטרף אליו למסע למירון. שניהם היו בני 13 בלבד כשנספו. האב עצמו היה פצוע במצב בינוני עד קשה. "למעשה, עד לרגע המפולת היינו ארבעה: אני, בני הבכור ידידיה, הבן השני שמואל והתלמיד שלי, מוישי", הוא מספר. "כשהגעתי לבית החולים, המילים היחידות שאמרתי הן 'מה קרה לילדים'. חשבתי שאם אני חי והייתי מתחת לכולם, אז מן הסתם הילדים גם הם בסדר. לא דמיינתי שקרה משהו.
תמונה כללית"עצם העובדה שזה קרה תחת אחריותי, זה קשה מאוד". הרב אביגדור חיות (משמאל) עם הרב דוד לוי, אביו של תלמידו מוישי ז"ל
"אני זוכר את הרגע שבו נכנסה אחות לחדר שלי, והתחילה לבכות. שאלתי למה היא בוכה, והיא אמרה 'תראה איזה אסון'. שאלתי מה קרה, והיא אמרה '40', ושאלתי: '40 פצועים?' היא ברחה מהחדר, אבל לאט-לאט התחלתי להבין שקרה אסון גדול יותר. את הידיעה על מוישי קיבלתי בשלוש וחצי אחר הצהריים. התעלפתי כששמעתי את זה – ואז אמרו שגם ידידיה לא איתנו".
עבורו מדובר באסון כפול, "כי מוישי היה תלמיד יקר ואהוב כמעט כמו הבן שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שנסענו בל"ג בעומר. עצם העובדה שזה קרה תחת אחריותי, זה קשה מאוד. אבל לא אשכח את המילים שאמר לי אבא של מוישי לפני ההלוויה. נכנסתי אליו והוא אמר: 'אנחנו אוהבים אותך והיית שליח נאמן'. שאלתי אותו, 'נאמן לשלוח אותו לשמיים?' והוא אמר: 'לכל תינוק שנולד יש שעון חול שנכתב מראש, ואני מודה לך על כך שזה היה בזמן קדוש, אחרי שהם קיבלו עול מלכות שמיים'. מאז הקשר שלנו הדוק ביותר, אני לומד איתו כל יום ואנחנו חברים ממש טובים".
תמונה כללית"את הידיעה על מוישי קיבלתי בשלוש וחצי אחר הצהריים. התעלפתי כששמעתי את זה – ואז אמרו שגם ידידיה לא איתנו"
היעדרו של בנו בכורו, ידידיה, בולט מאוד בבית. "הוא היה כמו אבא קטן. זה חסר בכל רגע, כל שנייה. שבתות, חגים וחופשים אלה זמנים שהפכו לקשים מנשוא בשבילי. אבל הקדוש ברוך-הוא מנהיג את העולם, והוא יודע מה טוב בשבילנו".
לחיות יש ביקורת כלפי התנהלות המדינה באסון. "אין ספק שהיו כשלים, ולכן אחרי שקמנו מהשבעה קראנו לוועדת חקירה, כדי שחלילה וחס אף אחד לא יצטרך לעבור את מה שאנחנו עוברים. לצערי הרב, התנהלות המדינה לא הייתה ראויה, בלשון עדינה. גם ההתנהלות מול המשפחות הייתה ועודנה כושלת לחלוטין. מהמדינה קיבלתי עד עכשיו שני מכתבים – תעודת פטירה, ואת ההודעה מביטוח לאומי שהפסיקו לשלם לי קצבה של ילד".
הרב אביגדור חיות: "ההתנהלות מול המשפחות הייתה ועודנה כושלת לחלוטין. מהמדינה קיבלתי עד עכשיו שני מכתבים – תעודת פטירה, ואת ההודעה מביטוח לאומי שהפסיקו לשלם לי קצבה של ילד"
למרות הביקורת והכאב, הוא שוקל לנסוע שוב להילולה במירון. "אחליט קרוב יותר לל"ג בעומר אם אני נוסע או לא. בוודאי שאני רוצה להיות שם, אבל אם אראה שהמתווה החדש לא הולך כמו שצריך, ושיש שם עימותים, לא אגיע".
לא תהיה זו הפעם הראשונה שלו על ההר. במהלך השנה הוא חזר כבר מספר רב של פעמים: "השבעה הסתיימה בשבת, וביום שני נסענו למירון כשאני בכיסא גלגלים. מאז אני לא מפסיק לנסוע לשם. גם אתמול נסעתי עם אבא של מוישי למירון. אנחנו מגיעים לשם ואוהבים את המקום. אין לי טראומה כי אני נאחז באמונה ומאמין שזה מה שהיה צריך לקרות. אני לא מחייך מאוזן לאוזן שם, ואני מזיל דמעות – אבל אני לא בורח מהתמודדות עם הכאב, אלא מסתכל לו בעיניים".
תמונה כלליתשרטוט של היכל הזיכרון שמתוכנן להיבנות במירון, לזכר נספי האסון
המשפחות השכולות פעולות בימים אלה להנצחת הנספים, והקימו את עמותת "קדושי מירון" שאחת ממטרותיה היא לבנות מרכז הנצחה בכניסה להר, שיקבל את פני הבאים להילולה עם שתייה וכיבוד קל. אלחדד מסביר כי הרעיון הוא ליצור מקום שבו המתפללים, המגיעים להר לאחר מסע ארוך, יוכלו לנוח ולצבור כוחות.
פורסם לראשונה: 06:45, 13.05.22
לכתבה זו 18 תגובות
הוספת תגובה
18

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
13.

ולך שי צרפתי מהיכרות אישית - אביך עשה עבודה מופלאה וגידל בן לתפארת וניכר עליו גם בכל פועלו למען חיילינו ולמען המדינה. שתדע רק דברים שמחים בחייך.

12.

11.

של מי שמנסה למנוע את האסון הבא

10.

על הקשר בין האסון לבין הרצון של מדינת ישראל להשתלט על המקום. הר מירון נמצא בשטח הריבוני של מדינת ישראל. מדינת ישראל הניחה להר, הניחה לכל מה שקרה שם לאורך שנים. נתנה למקום להתקיים בכח הרבנים, המאכערים וההמונים שצבאו על המקום. כל זה עד לאסון הנורא. מרגע זה נטלה המדינה את המושכות. אחריות באה עם סמכות, לאמור, אם על המדינה לשאת באחריות על אסונות הרי שעליה מוטלת האחריות לעשות את מה שניתן, להבנתה, שלא יקרה אסון. באשר לנטילת אחריות, הרי שלמרבית האסונות יש אבא. יש פנים ויש שם. השמות גלויים וידועים לציבור, אולם אנשים , פרנסי הציבור, אנשי שררה, נאלמו דום. אבדו את הדרך למקרופון, אבדו את הדרך להתנצלות ובקשת המחילה. אל היינו חיים על פי חוק התורה כפי שחלק רוצים, הרי שאותם אנשים שהביאו לאסון היו חיים בעיר מקלט. הם לא יטלו אחריות שכן גדול מוראה של הוועדה מאשר מוראו של בית דין של מעלה.

9.

8.

7.

6.

משפחות הנספים, תצאו בקריאה שלא להשתתף בהילולה. אל תשבו בשקט!

5.

אותו הדבר, לא אשכח את היום שקמתי בבוקר ופתחתי אינטרנט וראיתי מה קרה בזמן שישנתי

4.

מי שמאמין יודע שדין וגזירה חובה לקבל באהבה רחמנות על מי שלא מבין ומשכיל לדעת שהחיים כאן אינם לנצח לאף אחד וכל הדרך היא רק פרוזדור לעולם הבא

comment-2-comment

אין מנ לעשות זו לא שיטת עבודה

comment-2-comment

הלב נקרע...

comment-2-comment

3.

כתבה יפה בים של בלאגן, תודה לכם

2.

ככל שזמן עובר, השאלות הקשות שעולות, לא מקבלות תשובות: א. למה כל שנה זה לא קרה, רק השנה שבה מדינת ישראל מנסה להשתלט על המקום? ב. ביום שלפני, משטרת ישראל הורידו כל המצלמות הפרטיות מכל המתחם. אולי ידעו משהו? ג. איך זה, שמשטרת ישראל הועמד לשמור ולדאוג לבטיחות המקום; ממתי זה התחום שלהם? ד. לא ראינו או שמענו חוות דעת של שום גוף חיצוני, מהנדסים או אדריכלים וכו' בכל הנושא הזה. טרם נכנס ל"ג בעומר תשפ"ב, וכבר נשפך דם במקום. הרב אלחדד שליט"א, חיזקתם אותנו, חזק ואמץ, והי"ד. בתפילה שלא יקרא 'אסון' גם השנה.

comment-2-comment

comment-2-comment

1.

הכל יכול להיות ,, והגרוע מכל שלא מוצאים את האשמים .. מדינה בושה וחרפה .

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה