אז מי שולט כאן?
שרון יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי להרגיע את הרוחות, כדי לשלוט על סוסי הפרא שהחליטו לדהור הישר לתוך הקיר ולשלוח אותו בחזרה לחווה. אם יצליח לשרוד בסוף החודש את ישיבת המרכז, יוכתר כלוליין הפוליטי הטוב בשוק. וגם: ליברמן מקונן על "תדמית הולדימיר"
בקור רוח, בלי לחץ, בעבודת נמלים קשה ובהפעלת כל האמצעים הפוליטיים (ולא רק) שעומדים לרשותו, נראה כי ראש הממשלה מצליח להחזיר את המושכות לידיו, להשתלט על שנאת הפרא שפיתחו חברי מרכז הליכוד כלפיו מאז הניח על השולחן את תוכנית ההתנתקות. זה לא שפתאום הם אוהבים אותו, חלילה, אבל שרון יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי להרגיע את הרוחות, כדי לשלוט על סוסי הפרא שהחליטו לדהור הישר לתוך הקיר ולשלוח אותו, ואת המנדטים שהוא מביא לליכוד, חזרה לחווה. הוא מבין את רוחם של חברי המרכז, את אופיים, את תאוות השלטון שלהם, את האינטרסים שמעבירים אותם על דעתם ומשבשים את שיקוליהם. הוא מבין את הגולם שקם עכשיו על יוצרו, והוא מבין שמול כוח אפשר להפעיל רק כוח. לו היה נותן שרון יד לפשרות, ספק אם היה מצליח להטות את הסקרים לטובתו. ההחלטה לא למצמץ מול האיומים עשתה את שלה: אנשים, במיוחד אם הם חברי מרכז ליכוד, אוהבים לראות את האיש שמולם נלחם, לא מוותר, מחזיר מלחמה. ושרון החזיר בשבועיים האחרונים יופי של מלחמה.
ובמלחמה, כמו באהבה - הכל הולך. יריביו של שרון, שבישלו את ניסיון ההדחה הזה במשך חודשים ארוכים, כבר מתחילים להאשים את ראש הממשלה, את בנו עמרי ואת היועצים הקרובים בשימוש באמצעים פוליטים פסולים. שרון, אומרים יריביו, מבטיח ג'ובים, מאיים על אנשים שיאבדו את מקומות העבודה שלהם, משתמש בכוח שיש לו בתור ראש הממשלה כדי לחלק את השלל ולהגדיל תקציבים לכל מי שמבטיח להציל את עורו. אפילו נתניהו החל השבוע למצוא תירוצים לכשלון אפשרי במרכז. שר האוצר לשעבר כבר לא כל כך בטוח שבסוף החודש הוא יחייך בזחיחות של מנצח אל מול המצלמות. הוא לא בטוח, משום שהוא רואה את הסקרים, מבין את המגמות, מבין שמה שהיה הוא כנראה לא שיהיה. הוא מבין שמהנקודה שבה הוא וחבריו מהימין התחילו את הדרך אפשר רק לרדת.
והוא יורד, ביבי, בלי עין הרע, תהיה הסיבה אשר תהיה. הקסם, אותו קסם שמלווה את נתניהו כבר שנים ונדבק אליו כמו צל, כבר לא אותו הקסם. אבק הכוכבים כבר לא אותו אבק. אנשים כבר לא מסתנוורים, כבר לא שוכחים כל כך מהר. ואולי הם כן, אבל פשוט נמאס להם מהמריבות של הפוליטיקאים, חוששים מאיבוד השלטון. ימים יגידו.
רגע אחד נכון
בכל מקרה, נתניהו סבור כי שרון זוכה לעדנה בסקרים בימים האחרונים בגלל שהוא מבטיח הבטחות כספיות לראשי רשויות, וסוגר דילים עם חברי מרכז אינטרסנטים, שכל עניינם להיות בעניינים, לבחוש בקלחת, להרוויח עוד דקה של תהילה. נתניהו, עם כל הבוז שלו לחברי המרכז, חושב ששרון לא מעריך אותם מספיק, מזלזל בהם ובאידאולוגיה שלהם, בז לעקרונות שלהם. הרוב לא אינטרסנטים, טוען נתניהו. חברי מרכז או לא - רובם בעלי עקרונות.
מבחינת נתניהו, שרון רק מושך זמן. שר האוצר לשעבר סבור שהוא עומד לנצח את שרון בבחירות הקרובות, גם אם לא יתרחשו בנובמבר. וגם ירכיב את הממשלה הבאה. לכן אריק מושך זמן, סבור נתניהו - כדי לתכנן את פרישתו ואת הקמת המפלגה החדשה. הוא צריך לעשות את הצעד הזה כמה שיותר מאוחר, כמה שיותר רחוק. ומהרגע שבו הוא פורש – המנדטים בסקרים מתחילים לרדת, מספרם מצטמצם. לכן הוא מחפש רגע אחד נכון, רגע שממנו אין דרך חזרה, רגע שממנו הוא הולך למפלגה החדשה שלו ומנסה לכבוש את הציבור.
נתניהו יודע שאין לו סיכוי להפיל את שרון מהשלטון כרגע. כל זמן שאריק רוצה, אריק ראש ממשלה משום שאין 61 חברי כנסת שיצביעו בעד ממשלה שבראשה עומד בנימין נתניהו. לכן גם פורסמה השבוע ההחלטה של נתניהו והח"כים התומכים בו בליכוד לא לאיים יותר בהפלת הממשלה. טקטיקת "הכל או לא לא כלום" נכשלה, לכן הם לקחו צעד אחד אחורה.
אז מה עכשיו? לא הרבה. מחכים. שרון נפגש ומדבר עם פעילים, מפעיל עליהם את קסמו האישי המפורסם. ומנגד עושים עמרי והיועצים את העבודה הפחות מלבלבת: סוגרים פינות, נותנים את היחס האישי לכל אחד ואחד כמעט, מבטיחים ומקיימים דברים שלא תמיד הציבור רוצה לשמוע. בינתיים, אם להסתמך על הסקרים, זה עובד לא רע. אם המגמה הזו תמשך, ואם הנסיעה לעצרת האו"ם והנאום יהיו מוצלחים כמו שמקווים ומתכננים אנשיו של ראש הממשלה - אריק שרון כנראה יוכתר בסוף החודש למלך הפוליטיקה הישראלית.
ליברמן מתמתן?
כשחושבים על אביגדור ליברמן חושבים בעיקר על הר-אדם מזוקן, על איש ימין קשוח עם מבטא רוסי שאוכל ערבים לארוחת בוקר. אבל ליברמן משתנה, או לפחות עושה רושם כזה. 18 קילוגרמים הוא השיל ממשקלו בחודשים האחרונים ומאז, כך נדמה, משהו אצלו השתנה. הוא הפך רגוע יותר, "מתון" יותר, כפי שמגדיר אותו דוברו, אבי פלד.
אבל ספק אם ליברמן השתנה לחלוטין. הוא עדיין מקדם תוכנית מדינית שכוללת חילופי שטחים והעברת ערבים-ישראלים לרשות הפלסטינית. בשפת העם קוראים לזה טרנספר, אבל ליברמן מאמין שכולם בסוף יחשבו כמוהו. בכל מקרה, הקו הפומבי שהוא נוקט קצת שונה בימים אלה.
מפלגתו, ישראל ביתנו, מכוונת יותר לכיוון הכלכלי, מנסה להפוך למעין שינוי לבורגנות הימנית. "אני לא חושב שהפכתי ליותר רך", הוא אומר השבוע בשיחה עם ynet במשרדי המפלגה בירושלים. "אצלנו הכל סטיגמות ותוויות. לאנשים לוקח יותר זמן לשנות דיסקט. טיפחו פה דמות של ולדימיר, ועכשיו מתחילים להבין שהדברים שאמרתי נכונים. אבל, אם לא נשנה את הנושאים הכלכליים במדינה, ולא נהיה מדינה מודרנית ומתקדמת, אף אחד לא ירצה לגור במדינה הזאת. כבר עכשיו יש הגירה שלילית. לכן, צריך לעשות שינוי כלכלי מן היסוד, להשקיע בטווח הארוך. אם רמת החיים תהיה יותר גבוהה מרמת החיים בשוויץ – יהודים ירצו לחיות פה. אם לא, אז לא".
כדאי לשים לב...
...לאהוד ברק. בשבוע שעבר הודיע ברק במהלך פוליטי מתוחכם על תמיכתו בשמעון פרס לראשות מפלגת העבודה, אבל השבוע נראה כי משהו השתבש. פרס לא הסכים לשחק את המשחק, והוא קורא לקיים את הפריימריס בתחילת נובמבר בקרב כלל המתפקדים - ולא בוועידה כפי שמבקש ברק. גם מתן וילנאי, עמיר פרץ ובנימין בן אליעזר נשבעים לרוץ עד הסוף.
ברק נמצא במלכוד. במפלגה יש מי שמכנה את מה שהוא עשה "משגל נסוג": רץ לספר לחבר'ה על התמיכה בפרס, אבל לא גמר את העבודה, לא הוריד מועמדות. הסירוב הזה פוגע בו כעת, שכן ביום ראשון, בישיבת המרכז, הוא עומד בפני צומת שמוביל רק למקום אחד: אם לא יודיע שהוא מסיר מועמדות ומעמיד את עצמו מאחורי פרס, הוא יעורר גיחוך, שכן ייאלץ להתמודד בפריימריס - דבר שהוא אינו רוצה, כל עוד לא גמר את עבודת החיסול הפוליטית של פרץ. לכן, בסביבתו מקווים שבסופו של דבר יתעשת ויודיע בישיבת המרכז, לצד הקריאה לנקות את המפקד, על תמיכה בלתי מסוייגת בפרס. פשוט כי אין לו ברירה אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
