איזו בגידה עלובה. איזו בוגדת עלובה
ברשימה קודמת כתבתי שהחלטתי להתפשר, כדי להתחתן. הוספתי "מה ימנע ממני לגוון אחרי שאתחתן?" אבל לחרדתי גיליתי ששלוש וחצי שנות נישואים ושנתיים וחצי של אמהוּת שינו אותי. אני כבר לא מסוגלת להיות חופשיה, לטרוף את החיים. במיוחד עכשיו. טעיתי, ואני מתחילה לשלם את המחיר
בגדתי ביניב בפעם הראשונה לפני כחודש. פעם ראשונה ויחידה, יש לציין. אני מרגישה חרא. זה לא עשה לי כלום. אפילו לא נהניתי.
יצאנו משם והמשכנו לדבר, ואחר כך הוא הציע שנלך אליו לדירה. באותו יום יצאתי מוקדם מהעבודה והיה לי עודף זמן. אבל זה ממש לא היה זה. ההרגשה שהכרתי, תחושת הריחוף, כאילו אני עפה בכוח כנפיי גבוה מעל לקרקע, אבדה. שרון ידע את העבודה, הוא גם נראה מעולה, הוא היה אכפתי והמגע שלו היה מדהים, אבל אני הרגשתי כאילו אני עטופה בשכבה עבה של ניילון שלא מאפשרת לי להרגיש. מרוב תסכול התחלתי לבכות, למרות שממש לא רציתי שהוא יראה אותי ככה. איזו בגידה עלובה. איזו בוגדת עלובה.
ויחד עם זאת, כשאני חושבת על כך, אני לא מבינה איך הצלחתי להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. מידי פעם הייתי נתקפת כעס על עצמי: למי אני דופקת חשבון? הרי אני לא באמת מרגישה מחויבות כלפי יניב. הייתי קוראת את המשפט שכתבתי ברשימה הקודמת שלי, "מה ימנע ממני לגוון אחרי שאתחתן?", ומרוב תסכול מרגישה שבא לי פשוט לתלוש לעצמי את השערות מהקרקפת.
משום מה התברר לי שזה לא כל כך פשוט. שאני כבר לא גלית הבליינית, המשוחררת, שיודעת למצוץ את הצוף של החיים. בטיפשותי חשבתי שבמהותי אשאר מי שהייתי, מי שאהבתי ורציתי להיות, ובמקביל אקים משפחה, כי צריך. אבל לחרדתי גיליתי ששלוש וחצי שנות נישואים ושנתיים וחצי של אמהוּת שינו אותי. אני כבר לא מסוגלת להיות חופשיה, כבר לא מסוגלת לטרוף את החיים. איבדתי את טעם החיים, ולא מצאתי אחר במקומו. חשבתי שאת המסיכה שאחבוש אוכל להסיר מתי שארצה, אבל לא רק שהיא כבר דבוקה לי לעור – היא שינתה אותי מבפנים. וכפי שחשדתי, חיי הנישואים והאימהוּת אינם מלהיבים במיוחד.
כאילו שהגוססת הצליחה איכשהו להרים שוב את הראש
שרון נעמד לידי בתור בסופר פארם והתחיל לדבר איתי. זה קורה לי המון – ברחוב, בחנויות, בעבודה - אבל בדרך כלל, כלומר, תמיד עד לאותו מקרה, אני משדרת להם מיד שאין סיכוי. שוב ושוב נוכחתי לדעת שגלית ההיא גוססת. שמי שקובעת עכשיו זו גלית ההולכת בתלם, הזהירה. אבל עם שרון זרמתי משום מה. כאילו שהגוססת הצליחה איכשהו להרים שוב את הראש.
השקר הגדול:
בגיל 36 החלטתי להתחתן והצלחתי
גלית 007
המחשבה לחלוק את חיי עם גבר, נפלא ככל שיהיה, נראתה לי מפחידה. לא הבנתי איך ניתן יהיה לשכן בבית אחד את מצבי הרוח שלו ושלי, את ההרגלים שלו ושלי. שלא לדבר על כביסה מלוכלכת. אבל שנה לאחר ההחלטה, כבר הייתי נשואה ובהריון
בעוד כמה חודשים אהיה בת 40. אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים זה המקום בו אהיה בגיל 40, לא הייתי מאמינה. אומרים שנשים בגיל הזה פורחות, מבטאות את נשיותן ביתר עוצמה, חוות חיי מין שכמוהם לא ידעו קודם. אני, שפרחתי עוד הרבה קודם, קמלה עכשיו כמו פרח חד שנתי.
מרגישה איך הטבעות של חיי הולכות ומתהדקות סביבי
עוד כמה חודשים נועם יהיה בן שלוש. יכולות התקשורת שלו הולכות ומשתפרות, אבל במקום לשמוח אני נלחצת: צריך לדבר איתו, להיות איתו, להקשיב לו, להבין אותו, להכיל אותו – ואני מרגישה אבודה לגמרי. מרגישה איך הטבעות של חיי הולכות ומתהדקות סביבי.
לפני כמה ימים נפגשתי עם שירי, החברה היחידה שנותרה לי מימי תל-אביב העליזים. בשנים האחרונות הקשר בינינו התרופף, כבר לא כל כך יוצא לנו להיפגש. גם לה יש משפחה על הראש. ישבנו בבית קפה ברמת-אביב, אכלנו אוכל בריא, ואני סיפרתי לה הכל. בתחילה שירי היתה די ביקורתית. הרי שיקרתי, הסתרתי, בגדתי (סיפרתי לה באותה הזדמנות גם על הבגידה) ומה אשם יניב? מה אשם נועם? אבל כשהיא קלטה עד כמה אני נואשת היא קצת התרככה.
היתה זו הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו באופן אישי על ההחלטה שלי, על השקר, על המלכודת ההולכת וסוגרת עלי. סליחה, בעצם הפעם השניה. הפעם השניה מאז החלטתי ליזום את השינוי בחיי. שמונה שנים שמרתי את הסוד הגדול שלי לעצמי. את כל סודותיי הגדולים, בעצם.
בכלל, היכולת הזאת שלי לשמור לעצמי את מחשבותיי, את רגשותיי באופן כה הדוק והרמטי, מדהימה אותי עצמי כל פעם מחדש. בעצם, כשאני חושבת על זה, מרגע שגמלה בליבי ההחלטה לשנות כיוון התחלתי לחיות חיים כפולים: לצד חיי הגלויים התפתחו להם חיים סודיים. את הדברים החשובים הקפדתי להסתיר מחברותיי, מיניב, ממשפחתי. אם עד לאותו זמן יכולתי לספר לחברותיי כל מה שאני חושבת או מרגישה, מרגע שהתחולל הפיצול, התחלתי להסתיר.
אני קוראת בימים אלו שוב את אנה קרנינה. בפעם הראשונה קראתי את הספר הזה במסגרת חובותיי לשיעורי ספרות בתיכון. מידי פעם הייתי בודקת כמה עמודים נותרו לי. עכשיו אני קוראת אותו כמעט בחרדת קודש – איזה גאון הטולסטוי הזה! - ונאבקת בדמעות. לפני כמה זמן יניב קלט פתאום שזה הספר שאני קוראת והסתכל עלי במבט שלרגע גרם לי לחשוב שהוא יודע הכל – אבל לא אמר כלום.
פעלתי נגד עצמי, נגד מי שאני באמת
טוקבק כדורבנות:
את יכולה לגרום למחלה להיעלם / לולי
אני מבקשת את סליחתך בשם כל המגיבים שדורכים לך על הפצעים וזורים אלפי קילוגרמים של מלח. כנראה שגם בם אשמת האנוכיות אם כך הם מגיבים. להתוודות בצורה כזאת על עצמך דורש המון אומץ, אז תודה לך. בהנחה שסיפורך אכן סיפור אמיתי כולל הופעת המחלה, אני חושבת שאין ספק שעכשיו את בדרך הנכונה. טעית, נכון, אבל כולנו בני אדם וכולנו טועים (גם המגיבים המתלהמים והמטיפים). לפחות עכשיו את מודעת למי שאת באמת, מה את רוצה, ממה את נהנית וממה לא, ומהי הדרך בה את רוצה להמשיך. את בהחלט בדרך הנכונה, ודווקא בגלל שהסיבה למחלה נעוצה בך, זה גם אומר שאת היא זו שיכולה לגרום לה להיעלם באותה המידה. נסי להקדיש מזמנך לאהבת הזולת, אהבת אמת למשפחתך והערכה לבעלך, למרות כל מה שהיה. נסי לראות גם אותם בסיפור הזה, להשתנות, לסלוח לעצמך ולנקות את עצמך מרגשות האשמה. עם השינוי בך תשתנה גם המחלה. אל תוותרי על התקווה.
החלמה מהירה.
שוב אני מסתכלת היום על חיי, כפי שאני נוהגת לעשות מידי פעם. מביטה לאחור ממרומי גבעה או מתחתיות תהום, והיום אני יודעת שטעיתי. טעיתי בדרך. בחרתי בשביל הלא נכון. פעלתי נגד עצמי, נגד מי שאני באמת.
לפני חודשיים התחלתי להרגיש נימול בידיים וברגליים. לאור התוצאות של בדיקות שונות שעברתי, חושבים הרופאים שלקיתי בטרשת נפוצה. כל הבדיקות שעשיתי מצביעות לכיוון הזה.
טרשת נפוצה היא מחלה אוטואימונית, כלומר מחלה שבה תוקפת מערכת החיסון את הגוף עצמו. במחלה הספציפית הזאת תוקפת המערכת החיסונית את מערכת העצבים.
כמה סמלי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
