מצאתי את עצמי באמסטרדם, בלי החברה שלי (סמנתה - 1)
אחרי שבועיים הבנתי שאני משתגע שם לבד וממש אין לי שום רעיון מה לעשות עם עצמי. נזכרתי בשאולי, שהכרתי במילואים במבצע הזוי בצפון. הוא היה מילואימניק בחוליה המסייעת. כשהמבצע הסתיים, שאולי שאל אם אני רוצה "לעשן". שאלתי אותו "השתגעת?" ואמרתי "בטח". סיפור קצת אחר
באמסטרדם גם נפרדנו, ומצאתי את עצמי בחו"ל, בדיוק כמו שלא תכננתי. לבד. בלי עבודה. בלי חברה. החלטתי שלארץ אני לא חוזר, אלא מחפש את עצמי ברחובות שעל גדות הנהרות, אוכל הרינג ושותה בירה.
אחרי שבועיים הבנתי שאני משתגע ושפוף וממש אין לי שום רעיון מה לעשות עם עצמי. לבד. ואז נזכרתי בשאולי, שהיה חבר שהכרתי במילואים במבצע הזוי בצפון. הזוי לא בגלל שכבשנו את דמשק ושיחררנו את בירות, אלא בגלל מה שהלך שם. שאולי היה קצין מילואימניק בחוליה המסייעת. נפגשנו בתדריך של הלפני ונכנסו ללילה. כשזה הסתיים כולם הלכו להתקלח ו/או לישון, ואני גם לא הייתי מי יודע מה אנרגטי. שאולי שאל אם אני רוצה "לעשן". שאלתי אותו "השתגעת?" ואמרתי "בטח". עמדנו מאחורי איזה מבנה אפלולי, הדלקנו גזיה כדי לחמם מה שבלאו הכי עלה בעשן אחרי כמה דקות ושחררנו את הקפיצים בגוף. שאולי ואני נהיינו חברים וזה נמשך כמה חודשים עד שהוא נסע להולנד.
איתרתי אותו באמסטרדם. בילינו לילה מטריף בעיר, והוא אמר לי שלמחרת הוא עומד לנסוע ליום אחד לאיזו עיר שאני לא זוכר איך קוראים לה והציע שאבוא איתו. לא היו לי שום תוכניות לשנים הקרובות, אז אמרתי "בכיף".
בבוקר הוא העיר אותי, נכנסו לפורד אסקורט הכחולה שלו ונסענו. בדרך הוא סיפר לי שהוא סוחר בתכשיטים שנוסע פעם בכמה ימים לאיפה שאנחנו נוסעים כדי לקנות סחורה. לא כל כך עניין אותי, למען האמת, אבל הרדיו באוטו לא פעל וזה היה עדיף על שתיקה מוחלטת. חוץ מזה שאולי די נחמד ומצחיק.
הגענו בסביבות הצהריים. נכנסנו למסעדה, ושאולי התקשר מטלפון ציבורי למישהו ואמר לי שיש בעיה, כי ההוא שאמור לפגוש אותו לא נמצא. הוא אמר שיכול להיות שנצטרך לישון שם בלילה, מה שהיה בסדר מבחינתי. לקחנו חדר במלון, ושאולי יצא להחנות את האוטו. בערב, כשעמדנו לצאת, שאלתי אותו אם הוא הולך להביא את האוטו מהחנייה והוא אמר שנלך ברגל. מה אכפת לי? נלך. יצאנו. בילינו וחזרנו. הוא ביקש ממני לחכות לו למחרת בעשר בבוקר למטה, כדי שיאסוף אותי. כשהגיע, שאלתי אותו אם הוא סידר את כל מה שצריך, והוא אמר כן.
מאחורינו עצרה מכונית משטרה מסחרית
נסענו בערך שעה כששמענו סירנה. עצרה מאחורינו מכונית משטרה מסחרית. שאלתי את שאולי אם הוא נסע מהר מדי, אבל הוא בכלל לא ענה לי אלא הסתכל במראה על השוטרים שלא יצאו מהאוטו, ואז שמתי לב שהוא מזיע קלות. שאלתי אותו מה הסיפור. אין תשובה. ואז ראינו שמגיעה עוד מכונית ועוצרת לפנינו. יוצאים שוטרים, וכשהם באים לאוטו הדבר היחידי ששאולי אומר לי זה "אל תוציא מילה. אני אדבר". קצת נלחצתי מהסיפור, אבל חשבתי שאולי להולנדים משעמם אז אם מישהו עובר על המהירות הם מביאים את כל השוטרים הפנויים. אני יודע? מה אני, הולנדי?
הם התחילו לדבר. התברר ששאולי ידע הולנדית. ואז מישהו ניגש לדלת שלי, אותת לי לפתוח את החלון ואמר "דח דחרח דח דך". אמרתי "בטח", אבל הוא היה מאוד מנומס ועבר לאנגלית. הוא שאל אם יש לי תעודה מזהה. שלפתי את הדרכון ושאלתי את שאולי אם לתת אותו לשוטר, כי הוא אמר לי לשתוק. השוטר פתאום נהייה לא כל כך מנומס וכמעט צעק "היי, דבר איתי. לא איתו".
באינסטינקט שוב שאלתי את שאולי "מה כואב לו", מה שכבר ממש לא מצא חן בעיני השוטר, שפתח את הדלת והורה לי לצאת. כשיצאתי ראיתי שהיה להם גם כלב. כלב זה יפה, רק לא כשהוא של שוטר הולנדי שעומד ולא מחייך בכלל. השוטר לקח אותי ליד הניידת שמאחורינו ושאל כל מיני שאלות שהתעלמו לחלוטין מהשאלה הבסיסית שלי "מה הבעיה בדיוק?" את שאולי הם הוציאו מהאוטו והלכו איתו לכיוון תא המטען. שאולי הזיע קשות. בפעולה בלבנון הוא היה מסטול בכיף, ופה הוא מזיע לי משוטרים הולנדים. לך תבין. בכל אופן, אחד מהם לקח את המפתחות של הרכב, הזיז את שאולי לשוליים ופתח את תא המטען.
אחרי שהם גמרו לספור את השקים עם כל המריחואנה ולהדק לי את האזיקים מאחורי הגב, הם העלו אותנו לניידת. כל אחד לניידת אחרת. בינתיים הצטרפו עוד כמה ניידות, וגם הגיע רכב מסחרי של תחנת טלוויזיה עם כתבת שמיד דיווחה על מעצר של אלופי הפשע. נדרשו ארבע שעות על שפת הכביש כדי שאני אבין ששאולי לא מתכוון לענות לצרחות שלי "מה הולך פה?" ו"תגיד להם שאין לי מושג מה הולך פה! מניאק!" כשהמילה מניאק נתנה לי ממש הרגשה שאני פושע כבד.
הבנתי שאני דפוק, וניסיתי לחשוב מה הלאה. לא היה הלאה. המוח שלי נרדם. תפסתי פחד. הפחד המיידי שלי היה מזה שאני הולך להיות במעצר עם אנשי הפשע המאורגן ורוצחים מהמאפיה האיטלקית שהולכים להפוך אותי לשפחת מין. לא עזר שהייתי נחמד ועניתי לשוטרים על כל מה שהם שאלו. לא עזר שאמרתי שאין לי מושג מה ומי. הם היו נחמדים ואמרו שידברו איתי אחר כך ושאלו אם אני רוצה להתקשר לשגרירות. אמרתי כן. אמרו בסדר, אבל קודם מעצר.
האיש הכי קשה היה המוכר בקנטינה, כי לא היה לו עודף
אח, המעצר. הייתי פעם בבית החייל באילת. זה בית מעצר. הייתי באכסניה בכנרת. זה בית מעצר. באמסטרדם המילה "בית מעצר" נגזרה מהמילה הדי-דומה "בית הבראה לממתינים להחלטה בדבר עתידם שאנחנו מאמינים שהוא ורוד, או לשחרורם כצדיקים גמורים – מה שבא קודם". האיש הכי קשה היה המוכר בקנטינה, כי לא היה לו עודף מכסף גדול. המסך של הטלוויזיה בחדר גם לא היה יותר מדי גדול. עובד הניקיון ממש נדנד שנרים רגליים כשהוא שטף את הרצפה כי הוא עובד לפי שעות ואין לו זמן בשבילנו.
ביקשתי חדר למעשנים ולא היתה עם זה בעיה. בשעות הערב המוקדמות, כשהייתי שקוע במשחק שש-בש סוער במיוחד עם גרמני מוסלמי ודווקא הובלתי עליו, בא אחד השומרים ושאל אם אני רוצה עכשיו להתקשר לשגרירות. התגובה הראשונה שלי היתה "למה?", אבל אז נזכרתי איפה אני והתקשרתי. היה סגור. שישי בערב. היה מספר טלפון לחרום, אבל בבית המעצר היו אוכל חינם ומיטה עם סדינים נקיים, גם בלי כסף, אז זה לא חרום. לא?
בשבת חקרו אותי, חרף מחאתי החריפה שלפי היהדות לא חוקרים בשבת, והסגרתי את כל המעורבים בפרשה – ההורים שלי שהביאו אותי לעולם, חברי ילדות שרימו במשחק כדורסל בתיכון, אפילו הודיתי שהעתקתי קבוע בבחינות בשיעורי מולדת, אבל הם לא הבינו מה זה מולדת. את שאולי, לצערי הרב, כמעט שלא הכרתי. לא רציתי לספר להם מאיפה אנחנו מכירים, כי אני לא אוהב לדבר עם זרים על ענייני צבא. ואז בא הרגע המפתיע בו החוקר אמר לי "אנחנו יודעים שאתה לא מעורב".
הוא גם סיפר לי את הרקע – הסתבר ששאולי התעסק בקניה ומכירה של מריחואנה כמעט מהיום הראשון שלו בהולנד. זה עדיין לא היה חוקי באותה תקופה, ואיכשהו הם עלו עליו ואיכשהו החליטו לעקוב אחריו כשטיפס בסולם הדרגות, והיו להם תמונות יפות שלי בפרופיל מהיומיים האחרונים, כולל הקלטה שלנו בזמן הנסיעה באוטו שלו, ובקיצור, יכול להיות שגם שמעו אותי עושה פיפי בשירותים במלון. אבל הם די מהר הבהירו לי שאני לא מעניין אותם. ביום שני, עוד לפני שהייתי צריך להתקשרר שוב לשגרירות, שחררו אותי בערבות ואמרו לי את המשפט שפעם היו אומרים בכל סדרת טלוויזיה זולה: "אל תעזוב בלי להודיע לנו".
הייתי חייב את המפתח של שאולי כדי להוציא את הדברים שלי מהדירה שלו. לא הייתי בטוח מה לעשות, אז נסעתי אליו לדירה, אולי במקרה גם הוא שוחרר. הוא לא. מצאתי את המפתח שהוא החביא כמו כל ישראלי טוב בחדר המדרגות ונכנסתי. היה ברור שגם שם היו שוטרים, בעיקר כי היה שם פתק בשלוש שפות, שאמר שהם היו שם לעשות חיפוש ואם יש למישהו בעיה עם זה ורצון עז להתעמת איתם, שיתקשר לטלפון זה וזה. לי אישית לא היתה בעיה עם זה, אבל חלק מהבגדים שלי היו בתיק נסיעות שהם לקחו. אז התקשרתי. אמרו שהם כבר מביאים לי את התיק ספיישל הביתה. החלטתי ללכת בינתיים להתקלח. הייתי בדיוק במקלחת כשצלצלו בדלת, אז יצאתי עם מגבת סביב המותניים. בפתח עמדה בחורה מדהימה לחלוטין, ובלי התיק שלי.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
