ישראל היא חלק ממני

כבר ערב. גשם זלעפות יורד בחוץ, אבל בתוך הקרוואן של פאני ארדן הזמן נעצר מלכת והעולם מחכה בסבלנות מצדה השני של הדלת. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. האישה שממול מחייכת חיוך רחב ומרגיע. העיניים היפות והסקרניות שלה בוחנות אותי. "בואי, תיכנסי", היא אומרת, פותחת דלת ולב. ארדן, שבשנה האחרונה עמדה בעין הסערה של סקנדל פוליטי בעקבות פליטת פה אגבית שביטאה אהדה יתרה מדי כלפי ארגון השמאל האנרכיסטי האיטלקי, "הבריגדות האדומות", לא ששה לדבר עם התקשורת. במשך חודש שלם של צילומים בישראל היא שמרה על שתיקה. עכשיו, כשהכל מאחוריה, היא מרשה לעצמה לדבר.

עם ליאור אשכנזי על הסט (צילום: אילן סגיב)

בסוף יום הצילומים האחרון של הסרט "Hello-Goodbye" בישראל, היא מהורהרת, משקיטה סערה ומנסה לעכל. "זה סרט שמדבר על הצדדים הריקניים של החיים, על מערב ומזרח, על תרבות הצריכה, על ההיררכיות", היא אומרת. את הדמות שלה היא מגדירה כאינטליגנטית, חזקה, זוהרת חיובית ומלאת תשוקה לחיים, ולרגע לא ברור אם אנחנו עדיין מדברות על דמות בסרט קולנוע או על האישה שבחיים. "יש בה משהו ילדותי אבל טהור. אנשים חושבים שהיא קוקו, אבל אני אוהבת אותה. היא לא עוצרת על קשיים חומריים היא מחפשת אמת, אותנטיות ויושר והיא מצאה את זה בישראל".

תל אביב ואני 

זה הסרט השלישי שארדן מצלמת בארץ. קדמו לו "הסודות" של אבי נשר ו"אישה זרה" של מיכל בת אדם. "בשבילי, שלב האקזוטיקה נגמר", היא אומרת, "ישראל זה כבר חלק ממני". בבית, בפריז, יש לה אוסף גדול של מחדדים מחנות לכלי כתיבה שמצאה לפני 15 שנה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. מאז היא חוזרת אליה בכל הזדמנות. "אני אוהבת להגיע לעיר זרה ולפתח לי רוטינות. אני הולכת תמיד באותן הדרכים, יושבת תמיד באותם בתי הקפה, קונה מחדדים באותה החנות", היא משתעשעת. אני שואלת אם חודש הצילומים בארץ שינה משהו בתפישת המקום הזה והיא עונה: "אני עוקבת אחרי תל אביב לאורך שנים, ראיתי אותה מתפתחת וברור לי שבעוד 10-15 שנה היא תהיה מרכז העולם בזכות העיצוב, המהירות, ההייטק, הבניינים, הערבוביה, כור ההיתוך, אירופה שהגיעה לכאן".

עם דפרדייה על מסלול ההמראה בנתב"ג (צילום: אילן סגיב)

ארדן, אנטי-אמריקנית מובהקת, מודה שעין בלתי רגישה יכולה לטעות ולפרש את המודרניזם התל אביבי כסימפטום לאמריקניזציה, ובכל זאת היא אומרת: "יש בה, בתל אביב, משהו אחר, מאוד עכשווי שלא דומה לשום דבר אחר. יש פה תאווה לחיים".

היא מרגישה לא בנוח עם התמונות הסטריאוטיפיות שמתיימרות לייצג את ישראל בחוץ. "בשבילי ישראל היא לא גלויה, אלא חברה אמיתית", היא אומרת, "מעצבן אותי שהקולנוע הישראלי שמוצג בצרפת מראה רק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, Que Barba? למי זה אכפת? יש דברים אחרים לספר על החברה הישראלית".

אולי זו בדיוק הסיבה שדחפה את ארדן לחזור לישראל, הפעם לצילומי סרט שבו היא מגלמת עולה חדשה שיוצאת ביחד עם בעלה (השחקן ז'ראר דפרדייה) למסע חיפושים אחר זהות ושורשים. "זה הרי בלתי נסבל. זה כמו לספר את הסיפור של צרפת אך ורק דרך הפריזמה של מערכת היחסים עם גרמניה או אלג'יר או לדבר על אמריקה דרך וייטנאם. יש דברים אחרים כמו מערכות יחסים בין בני אדם, דינמיקה יומיומית, חיים שלמים שבוחרים לא להראות", היא קובלת ומוסיפה, "הקולנוע הישראלי מרתק אותי. ראיתי הרבה סרטים בפעם האחרונה שהייתי פה וחשבתי שחבל שאת הסרטים האלה לא מקרינים בפריז".

האם ישראל שמחוץ לסכסוך באמת מעניינת את הצרפתים? לא בטוח. העובדה היא שחודש לפני הצילומים התקשה מפיק הסרט ובן זוגה בחיים, פביו קונברסי, לגייס לטובת הפרויקט מספיק משקיעים. בלי שהשאלה תשאל אומרת ארדן: "שמעתי שאומרים שצרפת אנטישמית, האמת היא שמעולם לא נתקלתי באמירות אנטישמיות. תמיד הייתי פרו-ישראלית, רציתי שישראל תחייה ולכל האינטלקטואלים האירופאים שפגשתי אמרתי 'אתם, שיושבים בסלון החמים והנעים שלכם ומקשקשים על כוס תה, סעו לישראל, תראו מה זה ואז תדברו'. קשה לי לומר מדוע אני אוהבת את הארץ הזו, זה נעלם שקשור ודאי בעבר שלי ובעקרונות שעליהם גדלתי. לכי תסבירי אהבה".

הרבה צרפתים נמשכים לקונספט הרומנטי של מדינת ישראל שנבנתה יש מאין.

"חשבתי על זה בדיוק לפני מספר ימים כשהיינו בארוחת ערב עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט. הוא אמר שסיפור האהבה בין ישראל לצרפת התקרר וכעת עם מר סרקוזי, שאותו אני ממש לא אוהבת, לפחות תהיה הפריבילגיה הזו במערכת היחסים של שתי המדינות. זה דבר טוב".

סרקוזי. "ממש לא אוהבת אותו"

את צופה בחדשות בטלוויזיה?

"מעט מאד ועיתונים אני לא קוראת בכלל. אני תמיד שואלת את עצמי למה הם לא מדווחים לעולם על הדברים הטובים שקורים. הכרות מעמיקה נעשית דרך מילים, לכן אני אוהבת שיחות ומפגשים עם בני אדם שמדברים על דברים קונקרטיים. כל הרעיונות הגדולים והגיאופוליטיקה, אלו דברים שאני לא מאמינה בהם. העיתונות מתפלמסת, אבל דרך הספרים אפשר באמת ללמוד על מקומות אחרים, תרבויות שונות ובני אדם. ז'ראר סיפר לי שבכל ערב הוא ישב באותה המסעדה ופגש ישראלים שאיתם הוא שוחח. אמרתי לו שזה כמו סוקרטס ואפלטון והוא אמר שכך בדיוק זה היה. חשוב מאד לבנות מחדש את העולם בדיבורים, כמו שאנחנו אומרים אצלנו בפריז".

מסע אל האהבה

המפגש המחודש עם דפרדייה היה בשבילה חגיגה. השניים, שהולכים יחד דרך ארוכה, שהחלה בסרטו של טריפו "האישה ממול" ונמשכה עד לאחרונה בהצגת התיאטרון "החיה שבג'ונגל" על פי הנרי ג'יימס. הם חברים טובים גם מחוץ לשעות העבודה והדבר ניכר היטב. יש ביניהם הערכה אינסופית, ידידות עמוקה שאינה נזקקת להעמדות פנים. "זה השחקן שאיתו אני מרגישה הכי בנוח", היא אומרת, "מרגיש לי טבעי להיות אישה של גבר שכמותו ולעשות ביחד איתו את המסע הזה שהוא מסע רוחני אל תוך נבכי האהבה.

ז'ראר הוא לא שחקן שיגרום לי לשנות את נקודת המבט שלי, יביך או לא יאהב אותי. אני אוהבת אותו מאד".

למרות שהסרט החדש בבימויו של הבמאי הצעיר גרהם גיט, מדבר על נושאים מורכבים כמו הגירה, חיפוש זהות, דת ומעבר לכל זוגיות ששורדת מציאות לא פשוטה, מדובר בקומדיה. "זה כמו במסורת של הקומדיה האיטלקית שמטפלת בצורה קלילה בנושאים הופכי קרביים", אומרת ארדן, "הומור מאפשר לצופה להזדהות יותר בקלות עם מצבים קשים כמו חיפוש עבודה, מאבק על לימוד השפה וניסיונות להתאקלם. הסרט הזה מתייחס לדרך שבה אנחנו, המערביים, רואים את המדינה שלכם. קל יותר לבלוע את זה דרך הקומדיה". 

דפרדייה אמר שהוא איש נדודים. את קשורה במקום? שורשים הם דבר שחשוב לך?

"אני מאוד קשורה לפריז, אבל הייתי רוצה להגיד לעצמי שאני חופשייה לבוא וללכת כרצוני. מספיק לי בעיר זרה לשבת בבית קפה ולהתבונן באנשים יפים מחייכים ולכן לפעמים הייתי רוצה לא להיות קשורה בבתים, ברכוש, בתהילה, בכסף. נדמה לי שזה הכרחי להיות מסוגלת לומר לחיים And So What? בעיקר כשכמעט סיימנו את חיינו. אם הייתי מאוד צעירה והיתה לי אמביציה כמו של שועל, אולי הייתי חושבת אחרת. אבל היום אני חושבת על ההורים שלי – אמא ואבא - שאהבו אחד את השני מאוד. כשאת נאהבת, ואני מדברת על אהבה אמיתית, את יכולה ללכת עד לקצה העולם".

בסרט אתם מנסים להתאקלם וזה אומר גם לנסות להרוויח את לחמכם בכל דרך. היית יכולה לשנות מקצוע?

"אני חושבת שלא היתה לי בעיה לעסוק במשהו אחר. אני משערת שהייתי בוחרת בסָפרות. זה מקצוע מועיל שיאפשר לי גם לשוחח עם בני אדם. הייתי רוצה מספרה קטנה לא טרנדית. הייתי יכולה לבחור אולי גם בעבודה בחנות ספרים, אבל אני מעדיפה מקצוע שהוא מלאכה, עבודת כפיים. אני לא בטוחה שהייתי יכולה לטפל בילדים כי אני עצבנית מדי ואין לי סבלנות, אבל לראות אישה שמגיעה אליך קצת עצובה ולומר לה - 'חכי, אני אהפוך אותך ליפה ביותר בעולם', זה כן. או אולי בעצם מוכרת בחנות שוקולד? זה גם רעיון. בוונציה חשבתי שאוכל להיות נהגת מונית. אני חושבת על זה כבר הרבה זמן וכן, נראה לי שסָפרות זה מקצוע טוב אבל לא בעיר גדולה כמו תל אביב, אולי בכפר קטן בסיציליה".

זה השחקן שאיתו אני מרגישה הכי נוח. הוא לא יביך או לא יאהב אותי" (צילום: אילן סגיב) 

התיאטרון מנקה את מחזור הדם

יש משהו שובה לב במבט האופטימי הרומנטי והחף לחלוטין מציניות שארדן הצליחה לשמר לצד מודעות עצמית מזוקקת ובהירות מחשבה. מאוחר יותר היא תאמר: "בשבילי הגירה זה כמו פמיניזם. אני יכולה לדבר עליה רק בהקשר לרקע שממנו באתי. במשפחתי היו רק גברים יוצאי דופן שמעולם לא עמדו בדרכי כך שלא נדרשתי לפמיניזם. אז כן, יכול להיות שאני מדברת בצורה רומנטית על הגירה כיוון שאני רק מי שאני". ארדן מודה שבלהיות שחקן פושט ולובש דמויות וזהויות, יש לא מעט מהמהגר הנצחי. "זה בדיוק זה", היא אומרת, "שאלו אותי פעם אם אינני חוששת לאבד את הזהות שלי בתוך המשחק ואמרתי: ההיפך. יש בנו אינסוף מסדרונות, אנחנו יצורים רבי פנים וזה נפלא שתפקיד מאפשר לך להתמקד בחלק מסוים באופי שלך בצורה שלא היתה מתאפשרת אחרת. לכן, כששואלים אותי אם הייתי משחקת רוצח, אני אומרת בוודאי".  

ארדן ודפרדייה על כרזת הסרט "האשה ממול" של טריפו 

ומה עם התיאטרון?

"אני ממשיכה לשחק בתיאטרון בין סרט לסרט, אבל יש בתיאטרון משהו מאוד אלים. יש בו בדידות גדולה, בדבר האיום הזה של במה וקהל. התחלתי את הקריירה שלי על הבמה ושיחקתי את כל הרפרטואר הצרפתי. בכל פעם ששיחקתי בתיאטרון, אמרתי לעצמי לעולם לא עוד ותמיד חזרתי. זו כמו מחלה שמפעם לפעם אתה מגלה את הסימפטומים המוכרים שלה. אני מקבלת מחזה, קוראת אותו ומוצאת את הדמויות ואת השפה ואני הולכת.

התיאטרון מנקה לי את מחזור הדם. הקולנוע בשביל שחקנים הוא מקצוע מאד מפנק בעוד שבתיאטרון אתה משיל מעצמך את העור ומרגיש את האדרנלין והסכנה. זה בודד, אין שם אף אחד שישאל אותך: Fanny, Would You Like A Cup of Tea? את נזרקת אל הקהל ומולו את לבד. התיאטרון הוא נצחי, הקולנוע מיניאטורי. התיאטרון הוא מעשה שאחריו העולם לא אותו הדבר".

יש לך זמן לקרוא?

"כן, כל הזמן. בישראל קראתי המון. חבר ישראלי של ז'ראר שחי בפריז נתן לי ספר נפלא של דוד גרוסמן בשם 'עיין ערך: אהבה' ועוד ספר מצוין של יהושע קנז. קיבלתי גם ספר של עמוס עוז בשם 'סיפור על אהבה וחושך' שקצת שיעמם אותי. אני מכירה היטב את הספרות העברית כיוון שסופרים רבים שלכם מפרסמים כיום בגאלימר. קניתי גם הרבה מאוד ספרים לפני שהגעתי לצילומים. בימי שבת הרשיתי לעצמי להישאר במיטה עד 12 בצהריים ולקרוא, שזה משהו שאני לעולם לא עושה בפריז. אני תמיד מרגישה קצת אשמה כשאני נשארת במיטה בפריז, אבל פה, בחדר המלון זה היה בהחלט נחמד. חוץ מזה קראתי את 'לילי לה טיגרס' של אלונה קמחי".

אז עכשיו מנוחה?

"לא, לא, לא. אני חוזרת לפריז ומתחילה לביים באופרה בשאטלה שזה משהו חדש לחלוטין בשבילי. זו אופרה שלא הכרתי בשם 'ורוניק' מאת אנדרה מסאז'ה וזו התנסות חדשה שמאוד מרגשת אותי. זה להתחיל מאפס".

את אוהבת אופרה?

"מאוד. התחלתי לעבוד ובכל פעם אני מגלה דברים חדשים שנדרשים להם פתרונות. זה הרבה יותר מסובך מהתיאטרון כי כאן יש את התזמורת וכל זה. יש לאופרה חוקים מאד נוקשים ואני מקווה שיהיה בסדר. אז זהו, אני חוזרת לפריז, יש לי שלושה ימים לנשום ואז נתחיל בחזרות ואני אתעמת עם משהו שמעולם לא עשיתי. אחר כך ובכן, Que Sera Sera . את יודעת, בישראל קמתי כל בוקר מאד מוקדם. אני מקווה מאד שאצליח לשמר את אותה האנרגיה".