חיכיתי לה במיטה וכל כך רציתי לאהוב אותה

אין מה לדבר, עברנו הרבה מאוד בחיינו המשותפים: קשיים כלכליים אדירים והסתבכויות משפטיות, שמכולם יצאנו בשלום. למדנו להשלים זה את זה: היא טיפוס לוחמני וקולני, ואני שקט עד שמתפרץ, וביחד יצאנו מכל הבוץ שאפף אותנו.

אשתי לא עובדת כעת, אבל אני עובד ומרוויח יפה. גידלנו לנו איכות חיים סבירה מינוס, לא יותר, אבל לנו זה מספיק. המשפחה שלנו, זאת אומרת, אנחנו והילדים היא באמת משפחה לתפארת. הילדים חשובים מאוד לשנינו, ובשבילם אנחנו עושים הכל.

אני מודה, ביני לבין אשתי אף פעם לא היתה אחווה והרמוניה מלאה. אנחנו זוג לא מופנם, תמיד רבנו, התווכחנו וצעקנו, אבל תמיד היה לנו גם משהו שחיבר אותנו: כמה קלישאתי, הילדים. אנחנו חיים במין שביתת נשק או הפסקת אש דינמית, בין מטחי יריות אקראיים.

מאהביה הקודמים עלו לנגד עיניי

הסקס בינינו לא היה משהו, בלשון המעטה. אני באתי לנישואים כמעט חסר ניסיון בתחום, ואילו היא כבר חוותה מספר מערכות יחסים, שאחת מהן אף הגיעה לסף נישואים אבל היא ביטלה את החתונה. זה פרט שלא ידעתי לפני שנישאנו, אבל כבר היינו שם, ותקופה ארוכה גם נראה היה שהכל בסדר. עובדה שעשינו ילדים.

אבל, תדירות היחסים ואיכותם הלכה וירדה עד שכמעט נעלמה. גם כשהיינו מקיימים יחסי מין, זה תמיד היה לא נוח, מלווה בהערות על "אל תעשה כך" ו"אל תעשה אחרת" ובמידה רבה של חוסר חשק.

התחושה שקיבלתי כל הזמן היא שהיא היתה מוותרת על כל העניין איתי ועושה את זה רק בגלל שאני לוחץ. מצד שני היא סיפרה תמיד שהיא טיפוס מיני מאוד, עם בטחון עצמי רב שמחזיק מעצמו, ובין כל התכונות שטענה להן היא גם החמיאה לעצמה על כך שהיא לא בוגדת.

מבט אחר

מובן שככל שנמשך המאבק, תפקדתי פחות ופחות במיטה, מפלס הביטחון שלי ירד לים המלח וטבע, ומאידך צפו ועלו מולי כל סיפורי הרפתקאותיה מלפני הנישואים ועל כמה מוצלחים היו מאהביה הקודמים. היא לא אמרה שום דבר בפירוש, אבל כך הרגשתי.

נראה שאשתי כבר אחסנה בבוידעם את מאווייה בתחום זה והבינה שממני לא תצא ברכה. היא גם התנגדה נחרצות לשימוש בעזרי אימון כגון סרטי פורנו, ובאחרונה ויאגרה ודומיה. הקרירות שלטה, עידן הקרח קנה לו חזקה של קבע בחדר המיטות. פה ושם הופיעה ממותה או דינוזאור שנידונו לכליה, אבל בגדול, יובש קפוא שרר בכל. אין מה לומר, ממש הכנו את עצמנו לפנסיה.

היא כנראה צודקת, אני די חלש בתחום

אז על מה ולמה אני מספר? באחרונה, עקב צירופי מקרים בריאותיים בכמה תחומים, נעשיתי חלש מאוד לתקופה קצרה, ואשתי תמכה בי מאוד. היא האכילה אותי וממש טיפלה בי באופן שריגש אותי. אולי גם בגלל מצבי התרככתי וליבי נפתח שוב אל אשתי, כפי שלא היה בעבר.

ביום שישי שעבר, כשנשארנו לבד, אחרי ארוחת הבוקר ולפני הקניות, חיכיתי לה במיטה ורציתי לאהוב אותה. את מה שקיבלתי באותו בוקר אני סוחב עד עכשיו, וזה לא יעזוב אותי כנראה לעולם.

היא תיארה לי בזעם רב את העייפות שהיא חשה כל פעם שאנחנו "צריכים לשכב", לדבריה, את חוסר היכולת שלי במיטה ואת גישתי המגושמת והגמלונית בנושא. כל זה נאמר, ואני בעצם רציתי רק לאהוב אותה, לחבק ולפתוח דף חדש ונקי.

אני יודע שהיא כפי הנראה צודקת, שאני די חלש בתחום, ואם היתה אליפות על תואר הגרוע ביותר בעניין זה בטח הייתי מועמד לזכות. עם זאת, אני בהלם ומזועזע. אני כל כך נעלב ומרוסק, שאין לי בכלל דרך לתאר את מה שאני מרגיש.

עד עכשיו אני לא יודע מה לעשות ואיך להגיב. אני יודע שאני צריך לעשות משהו, אחרת אתפוצץ ואמות (ממש!) ומצד שני אני מאמין שהיא באמת סובלת ממני, ואולי רק התגובה שלה היתה מוגזמת.

איך ניתן לשנות את זה? להיות או לא להיות?

המשך: הבנתי - זה לא שהיא פושעת ואני קדוש מעונה